𓂀"זה סוד" || "𝚒𝚝'𝚜 𝚊 𝚜𝚎𝚌𝚛𝚎𝚝" ☾︎

פרק 26

נקודת מבט ג׳ונגקוק

כבר עברו כמה ימים מאז שג׳ין נסע, יש בבית אווירה מדכאת, נאמג׳ון מסיע אותנו לבית הספר, גם ג׳ימין הצטרף לבית הספר, כולנו באותה כיתה.

נראה שלנאמג׳ון ממש קשה בגלל שג׳ין עזב, אנחנו מנסים לעודד אותו, אבל אני באמת דואג לו, הוא מטפל בנו כל כך יפה, אבל הוא לא דואג לעצמו...

אנחנו מנסים לעשות יותר מטלות בבית, להכין את הארוחות, ללכת לבד לבית הספר, ללכת לישון יותר מוקדם, לקום עם צלצול השעון המעורר ולעשות את שיעורי הבית מבלי שג׳ין יכריח אותנו, אנחנו לא רוצים להקשות על נאמג׳ון.

כולנו מדברים עם ג׳ין כל יום, זה באמת נשמע שהוא עסוק, אבל הוא אמר שהולך לו טוב אז אלו חדשות טובות.

גם לג׳ימין הולך לא רע בבית הספר, אבל נראה כאילו משהו מטריד אותו, אני לא יודע מה, אבל זה נראה כמו משהו גדול, הוא השתנה מאוד מאז אותו יום שהוא פגע ביונגי מבלי כוונה.

אני מנסה להעביר הרבה זמן עם יונגי, הוא אמר שהוא רוצה שנתנהג אליו כרגיל אבל זה פשוט- בלתי אפשרי. הוא לא יכול לצפות מאיתנו להתנהג אליו כרגיל כשאנחנו יודעים שבקרוב הוא... ימות.

זאת תקופה קשה, לכולנו קשה, טאה עסוק מאוד בתכנון המשימה, ג׳ימין מסתגר בחדר כל היום, אני שומע מנאמג׳ון רק כמה מילים בכל יום, הוא גם חוזר יחסית מאוחר מהעבודה, יונגי מנסה לחייך אבל אני יכול לראות שהוא לא באמת שמח... ג׳ין לא כאן איתנו, ואני... אני מנסה להעלות לכולם את מצב הרוח, זאת משימה לא פשוטה.

זה כבר היה ערב, נגמר האוכל בבית, החלטתי שאני אלך לקניות בסופר, אני לא רוצה שנאמג׳ון ילך, הוא עבד מספיק קשה.

דפקתי על דלת החדר של נאמג׳ון וג׳ין, לאחר זמן קצר נאמג׳ון פתח לי הדלת.

נאמג׳ון נראה במצב רע, גם החדר היה... חשוך, זה לא מתאים לנאמג׳ון.

"הכל בסדר, ג׳ונגקוק?" נאמג׳ון שאל אותי, "ראיתי שאין אוכל בבית, אז... אני אלך לסופר לקנות אוכל, זה בסדר?", "לא, אני אלך-" הוא אמר לי במהירות אך קטעתי אותו "זה בסדר, נאמג׳ון, אתה צריך לנוח קצת."

לקחתי כסף, שמתי את הטלפון שלי בכיס מכנסיי ויצאתי. לאחר עשר דקות של הליכה הגעתי לסופר, היה קר וחשוך בחוץ, אני חושב שבקרוב יתחיל לרדת גשם.

לאחר חצי שעה פחות או יותר קניתי את כל המצרכים הבסיסיים, אני מקווה שלא שכחתי כלום.

החזקתי את השקיות עם הקניות בידיי, התכוונתי לצאת, אך ירד גשם בחוץ, הסופר אמור להיסגר בקרוב אז לא אוכל לחכות כאן. שמתי את הכובע של הג׳קט שלי והתחלתי ללכת בחזרה לכיוון הבית.

הגשם התחזק בכל רגע וגם היה קר, אבל זה לא ממש הפריע לי, פשוט הגברתי את קצת ההליכה שלי.

לאחר הליכה של כמה דקות הגעתי הביתה, דפקתי על הדלת.
טאה פתח לי את הדלת, הוא הסתכל עליי לרגע ואז לקח את השקיות מידיי ושם אותן על השולחן במהירות.

"כולך רטוב, ממש קר בחוץ, מתי יצאת?" טאה שאל אותי בדאגה בעודו מוריד ממני את הג׳קט הרטוב. "יצאתי לפני חצי שעה בערך, קניתי אוכל כי לא היה בבית" הסברתי לטאה.

"יש פחות מחמש מעלות בחוץ, למה לא התקשרת אליי שאבוא לאסוף אותך?" טאה שאל אותי בכעס ובדאגה "זה לא רחוק כל כך, אתה לא צריך לדאוג לי, טאה."

"איך הולך עם התכנית?" שאלתי את טאה, הוא עובד על זה ממש קשה, "זה הולך טוב, בקרוב כבר נוכל לממש אותה" טאה אמר לי בחיוך.
"שמעת מנאמג׳ון מאז שיצאתי?" שאלתי את טאה "לא..."

הלכתי להחליף בגדים בזמן שטאה הכין את ארוחת הערב.

לאחר שהחלפתי בגדים דפקתי על דלת חדרם של יונגי וג׳ימין ולאחר מכן פתחתי אותה.
"יונגי, ג׳ימין, אתם באים לאכול?" שאלתי אותם, הם הסתכלו עליי ואז ג׳ימין הסתכל על השעון "חשבתי שעדיין יש אור בחוץ" ג׳ימין אמר במבוכה, הוא קם מישיבתו ותפס בידו של יונגי.

הם הלכו למטבח בזמן שאני הלכתי לקרוא לנאמג׳ון.

דפקתי על דלת חדרו, הוא פתח לי את הדלת. "טאה מכין את ארוחת הערב, אתה בא לאכול?" שאלתי אותו ונאמג׳ון חייך אליי ויצא מהחדר "בטח."

התיישבנו מסביב לשולחן, ג׳ימין ויונגי עזרו לטאה להכין את הארוחה.

התחלנו לאכול, זה היה מוזר מבלי ג׳ין.

לאחר זמן קצר סיימנו לאכול, לא דיברנו הרבה אחד עם השני במהלך הארוחה, בדרך כלל ג׳ין הוא זה שמוצא את נושאי השיחה שנדבר עליהם במהלך הארוחה.

הראש שלי קצת כאב אבל זה בטח כי אני עייף.
אני וטאה עלינו לחדר שלנו, נשכבתי על המיטה שלי ועצמתי את עיניי.

"ג׳ונגקוק" לפתע טאה קרא לי, פקחתי את עיניי והסתכלתי עליו בעייפות, "אתה הולך לישון?" טאה שאל אותי "כמו מה זה נראה?" שאלתי אותו ועצמתי שוב את עיניי. "אבל זה רק תשע בערב" טאה אמר לי באכזבה "אני עייף" אמרתי לו והוא נשאר בשקט.

"ג׳ונגקוק" לאחר כמה דקות טאה קרא בשמי פעם נוספת, נרדמתי והוא העיר אותי! "תן לי לישון" אמרתי לטאה בעייפות, "אבל- אז אני יכול לישון איתך?" טאה שאל אותי, "כן" עניתי בתקווה שטאה סוף סוף ייתן לי לישון.

טאה נשכב לידי וחיבק אותי חזק, אך לפתע הוא הפסיק לחבק אותי ושם את ידו על מצחי, הסתכלתי עליו בעייפות ובתהייה, "ג׳ונגקוק, אני חושב שיש לך חום."

"אז למה אתה לא נותן לי לישון?" שאלתי אותו, לא ממש התייחסתי למה שאמר, רק רציתי לחזור לישון.

"אם היית מתקשר אליי שאני אבוא לאסוף אותך זה לא היה קורה!" טאה אמר בכעס והמשיך להפריע לי לחזור לישון. "אתה לא יכול לכעוס עליי כשאני חולה, נכון?" שאלתי אותו בשקט, אני יודע שזה יכעיס אותו יותר, המשפט הזה היה הגיוני בכלל? בכל מקרה, לפעמים זה כיף לעצבן את טאה, אבל אני רק רוצה שהוא ייתן לי לחזור לישון.

"ג׳ונגקוק..." טאה אמר את שמי בדאגה, הוא קם מהמיטה ויצא מהחדר, ניצלתי את ההזדמנות וחזרתי לישון.