מקוללים

(-ניקולו-)

הראש שלו הסתובב במהירות. לפני שנייה הם הלכו אחד ליד השני, הוא בילה עם החבר היחיד שיש לו בעולם ופתאום, בלי שום הזהרה מוקדמת נפל גרזן מהשמיים וחצה את החבר שלו לשניים.
הוא רץ אל הרחוב, איפה שיש אנשים שיוכלו לעזור לו. הוא תפס באדם רנדומלי וניער אותו חזק צועק, "שמישהו יעזור לי!" הוא צרח את חייו.
"ילד, לאט לאט, מה קרה?" שאל אותו האיש.
"כרגע נפל גרזן מהשמיים וחצה את החבר שלי לשניים!" ניקולו צרח ככל יכולתו.
"הוא משוגע!" אמרה אישה שעברה שם.
כמובן שיש את השמועה המפורסמת על ניקולו, הילד המשוגע מהשכונה.
"לא, אני מדבר ברצינות, הוא צריך עזרה שמישהו יבוא!" הוא רץ בין האנשים הרבים.
"תרגע!" אמרה נערה אחת בקול מפקפק והמשיכה ללכת.
"אני רציני, כרגע נפל גרזן על חבר שלי וחצה אותו לשניים, שמישהו לעזאזל יעזור לי!" הוא זעק במרכז הכביש.
ניידות משטרה חצו את הרחוב במהירות. ידיים לפתו את ידיו בחוזקה. הוא רצה להתנגד, לזעוק ולבעוט עד שיקשיבו לו, אבל הוא ידע שאין לו למה להתווכח, זה קורה ככה כל פעם. אבל חבר שלו שוכב שם, והוא חצוי לשניים!!!
"תעזבו אותי! תעזרו לחבר שלי! הוא חייב עזרה!" ניקולו צעק, הוא הרגיש דקירה קלה בכתפו ותוך שניות אחדות הוא שכב מעולף בין ידיהם של השוטרים.

ניקולו פקח את עיניו, הוא היה בתחנת המשטרה שוב. זה לא היה חדש, כל פעם שקרה לו משהו מוזר והוא ניסה לשתף מישהו המשטרה לקחה אותו משם... לעזאזל.
הוא ישב שם לבד, על יד שולחן החקירות.ידיו היו קשורות באזיקים לבליטה קטנה שיצאה ממרכז השולחן. החדר היה לבן חלק, השולחן היה אפור קודר וכך גם הכיסאות, שתי כיסאות, אחד היה הכיסא עליו ישב והשני היה כיסא ריק שככל הנראה חיכה לשוטר שיבוא ויתפוס את מקומו.
וכמו שהוא חשב, שוטר נכנס לחדר. הוא לבש מדים כחולים מגוהצים, הכובע אינו היה במקומו. שערו היה פרוע על ראשו אבל קצר מספיק בכדי שלא יראו את הבלגון.
"אתה שוב?!" הוא אמר. זה אותו השוטר הקבוע שכלא אותו. "מה עשית הפעם?" הוא שאל בכבדות, מתיישב על הכסא בסתלנות.
"לא עשיתי כלום." ניקולו אומר בלחש כל כך שהשוטר היה בטוח שלא אמר כלום אם לא היה רואה את תנועת שפתיו.
"אתה תמיד עושה משהו." הוא אומר בתסכול.
"ניסיתי למצוא עזרה." ניקולו אמר, מביט ברצפה האפורה, הוא רואה שם קתם דם ומחזיר מיד את מבטו אל השוטר.
"ומה... מה אתה חושב שקרה הפעם?"
"נפל גרזן מהשמיים"
"אוי, נו באמת."
"והוא חצה את חבר שלי לשניים" ניקולו שומר על נימה נמוכה.
"זה הדבר הכי גרוע ששמעתי מכל הפעמים שהגעת לפה!" השוטר נעמד בכעס. "אנחנו נשלח אותך לבית משוגעים קרוב, אני חושב שאתה מתאים בדיוק להגדרה. משוגע. זהו, אתה כבר לא תהיה בעיה שלנו!" הוא אומר ויוצא מהחדר, שביב קטן של שמחה מרצד על פניו ורק אחרי שהוא יוצא ניקולו מעז לדבר בלחש ובכנות.
"אני לא משוגע, אני מקולל!"