מקוללים

(-כריס-)

הם הלכו שותקים, לא מוציאים הגה מפיהם. כריס לא ידע מה לומר, היה לו קשה להיות לידה, במיוחד אחרי כל מה שהיה עם ניסיון הנשיקה הכושל שלו.
"היפ!" הוא קרא לה, עוצר את הליכתו ובכך גם את שלה.
"מה?" היא שאלה, לא הופיע כעס בקולה.
"בואי נשלים כבר! אני שונא לריב איתך ואני יודע שטעיתי, לא הייתי צריך לנהוג ככה! אני מצטער!" הוא עצם את עיניו, לא רוצה לדעת כמה תתעצבן עליו או מי יודע מה יקרה אבל במקום זאת הוא הרגיש ידיים רכות מלפפות את גופו, חיבוק דב חם עטף אותו, הוא הושיט את ידייו וחיבק בחזרה.
זה היה רגע שהוא חיכה לו זמן רב.
"אני שמחה שאנחנו כבר לא בריב, התגעגעתי!" היפ אמרה, היא הניחה את ידה על כתפו.
רגע של שקט.
היפ המשיכה ללכת, הוא צעד לצידה.
"היפ!" קרא לה. היא עצרה מהליכה. "אני גם שמח שהשלמנו." הוא התקרב אליה, מחזיק את שתי ידיה. הוא קרב את פניו אל פניה ובשנייה האחרונה לפני ששפתיו נצמדו לשלה היא נרתעה לאחור.
"זה לא יקרה!" היא אמרה והשמחה שהייתה בה נעלמה ומבט שלא ניתן לפענוח התמזג עם פניה.
"למה? חשבתי שהשלמנו" הוא אמר באי הבנה.
"השלמנו, אבל הלב שלי אוהב מישהו אחר. אני מצטערת!" היא אמרה והמשיכה את ההליכה, הפעם לא עוצרת שוב. שוקעת במחשבות רבות וארוכות.
הם אספו את העצים שמצאו והחלו אחר החיפושים לדרך חזור. הולכים בדממה מולחטת ובהבכה רבה.