מקוללים

(-כריס-)

אני לוקח את השרשרת שלי, הדבר היחיד שנשאר לי מההורים שלי לפני שהחליטו לעזוב לארץ אחרת. אני שם אותה סביב ראשי. נושם עמוק ויוצא מהחדר. היפ עומדת שם, היא מחייכת את חיוך האושר התמידי שלה... שנעלם במצבי כעס ועצב.
"היי היפ!" קרא לה. "צריכה משהו? אני קצת ממהר" כריס רצה לעוף משם כמה שיותר מהר.
"רציתי רק לומר לך בהצלחה וש... אני יודעת שהיחסים ביננו לא משהו אבל רק רציתי שהכל יהיה בסדר ביננו." היפ אמרה.
"אוקיי!" הוא אמר ובא לעקוף אותה. חיוך דבילי התפשט על פרצופה, החיוך התממדי שלה שתמיד גורם לכריס לחייך. "נו מה?" שאל בחוסר סבלנות.
"אתה סולח לי?" שאלה.
"כן!" אמר ונעלם בהמשך המסדרון.
"כריס, אני רצינית!" צעקה אחריו.
"היית צריכה למצוא זמן אחר להתנצל!" הוא ענה לה ורץ לכיוון חדרה של איליה. הוא פתח את הדלת לרווחה והיא רצה אליו.
"לקח לך יותר מדיי זמן!" איליה אומרת תוך כדי הליכה אל מצוץ לחדרה.
"עיכבו אותי" הוא אומר והם צועדים שניהם אל החצר, תרים במבטם אחר הפירצות המדוברות.
לא היה קשה לראות אותם, הם נשכבו על הרצפה, עוברים מתחת לפירצה דיי גדולה.
הם בחוץ!
הם החלו לרוץ אבל משהו תקף אותם, משהו לא צפוי שרק קללה תוכל להביא אותו לשם.
אריה גדול ניצב לפניהם, הוא גדול יותר מאריה רגיל. שתי מטר גובהו, חמש מטר אורכו. הם ניסו לעבור אותו בזהירות אבל הוא החל לרדוף אחריהם כשהוא נוהם בחוזקה, דם נזל מצד פיו.
כריס מעד.
"איליה תברחי!" הוא צעק לנערה חסרת הישע. היא החלה לרוץ כשהבינה שאם תאבד אותו היא תאבד את האדם היחיד שאולי יבין אותה אי פעם בעולם. היא חזרה בצעדיה, מרימה אותו מהקרקע, הוא נאנק בכאב כשניסה לדרוך על רגלו הימנית והיא הבינה שהיא חייבת לעזור לו.
הם עברו שלושה מטרים כשהבינו שאריה כבר לא אחריהם. משהו אחר ניצב מולם.
היפ עמדה שם, היא אחזה באקדח שלוף ומוטען, מכוונת אותו לראשם.
"תחזרו לבית המשוגעים!" היא אמרה. החיוך הדבילי שלה היה מרוח על פניה למרות המצב שאליו נקלעו.
"לא!" כריס אמר. הוא קיפץ על רגלו השמאלית, מתקרב לכיוונה.
היא הטעינה את האקדח.
"כריס אני רצינית." מבטה השתנה מעט לרציני, "תחזרו עכשיו!" היא אמרה, הוגה את המילים באיטיות רבה.
"זאת לא היפ שאני מכיר! את לא תעשי את זה בחיים!" הוא אמר וניסה לקחת את האקדח כשקול יריה פילח את האוויר.
היא ירתה ברצפה, "אמרתי לכם לחזור עכשיו!" היא צעקה עליהם והם החלו לחזור באיטיות, היא הובילה אותם אל תוך המתחם. הם ירדו מספר מדרגות מתחמקים ממספר שומרים.
הן הגיעו לקומה תת קרקעית. היא הובילה אותן במעבר בעל דלתות רבות.אור ירוק מעומעם הבהב לסרוגים וגרם למקום להראות מאיים יותר משהיה.
"כאן!" היא אמרה בתקיפות למרות הםרצוף שחזר להיות מחייך ומאושר כרגיל. הם פתחו את הדלת באיטיות וקול חריקה צורמת נשמע באוויר.
הם צעדו לבפנים, לא יודעים למה לצפות שיהיה שם.
ניקולו היה שם. הוא שכב על הרצפה מחוסר הכרה, ראשו דימם והוא נראה חיוור.
"ניק!" כריס קרא בהפתעה.
"תשבו לידו נסיכים." היא אמרה ולא נשמעה ציניות במילותיה, היא התכוונה לזה.
הם התיישבו על הרצפה. "ידיים מאחורי הראש!" אמרה והם עשו כדבריה.
"היפ מה קורא פה?" כריס ניסה לברר תשובות.
"יותר מדיי דברים שקוראים מתחת לאף שלכם ורתם פשוט לא רואים!" היא אמרה. "אם הייתם בורחים עכשיו, הייתם הורסים הכל! הכל!"
"מה?"
היפ פנתה אל צד החדר, "תסתובבו!" היא אמרה להם. בם הסתובבו והיא הכתה לשניהם בראש, הם איבדו את הכרתם ומהר מאוד שכבו על יד ניקולו על הרצפה.