מקוללים

(-כריס-)

כריס ישב על יד שולחן האוכל, אוכל לאט ובנחת. אין לו לאן למהר. נער נכנס לחדר, הוא נראה כבן גילו. גייל, הסוהר, דוחף אותו, כנראה שהוא לא הנער הכי פחות בר מזל שם...
גייל היה הסוהר הכי אלים ורע שיש בבית משוגעים הזה, הוא היה צריך לשמור על כריס תקופה מסויימת וכריס סבל מכל שנייה.
הוא הושיב את הנער על הכיסא הנידח והלך לדבריו. כריס קם ממקומו, הוא ניגש אל הנער החדש מתיישב במרחק ממנו אבל מספיק קרוב כדי שיוכלו לדבר.
"היי!" כריס אמר.
הנער שתק דממת מוות.
"בחיי שלא ראיתי מישהו חסר מזל יותר ממני עד עכשיו!" כריס המשיך לנסות לפתח שיחה.
"אתה לא מפחד לדבר? אתה לא מפחד ממה שהוא יכול לעשות לך?" הנער שאל בפחד אבל חוץ מהפחד קולו היה יציב וחזק.
"אני לא מפחד ממה שהעולם מציע לי, אני כבר יודע שזה יהיה רע מלכתחילה." כריס אומר ולוקח ביס נוסף אל תוך פיו.
"נשמע לי מוכר... דרך אגב, השם הוא ניקולו!"
"נעים להכיר אותך ניק"
"זה ניקולו."
"אני אקרא לך ניק!" כריס מתגרה. "בן כמה אתה ניק? ומה עשית שהגעת לפה?" שאל.
"אני בן שש עשרה"
"כמוני..."
"מגניב, הגעתי לפה כי... אני מקולל ודברים רעים נוטים לקרות לי אז אני מנסה להשיג עזרה ונתקע פה!" הוא אומר במהירות ובתסכול.
כריס הביט בו המום. "מה קילל אותך?" הוא שאל בלחש.
"מכשפה הופיע ביום הולדתי האחד עשר וקיללה אותי אבל עזוב, אתה לא תבין!"
"היא הגיע באמצע ואף אחד לא ראה אותה חוץ ממך, היא נגעה בך, אמרה לך שאתה מקולל, התעלפת וכשהתעוררת רק דברים רעים קרו מאז?"
"כן... איך?" ניק לא הבין.
"חשבתי שאני הילד בעולם!" כריס אמר. סוהר התקרב לכיוונם והוא השפיל את מבטו אל האוכל, מזיז אותו עם המזלג, יצא לו החשק לאכול.
"שמעתי אתכם מדברים?!" שאל אמר הסוהר.
כריס בלע חזק בעוד ניק התלבט אם לענות או לא. "שומרים על זכות השתיקה!" אמר. הוא ניגש אל כריס ולפת את ידו על כתפו.
"לא דיברנו!" כריס שיקר.
"אז אתה קורא לי חרש?" הוא שאל. כל חדר האוכל הביט במאורע.
"לא"
"הפסקות החצר שלך התבטלו עד הודעה חדשה!" הוא אמר והלך משם בצעדים כבדים בעוד כריס מתחיל לצחוק בקול רועם ומקבל עונש גדול אף יותר.