מקוללים

(-איליה-)

"איפה הוא ל@&#^$ הוא נמצא?" איליה צעקה בכעס. היא הייתה עצבנית. הוא פשוט נעלם ביום של הבריחה? מה הוא חושב לעצמו?.
"השומרים לא חיפשו אותו, מה שאומר שהם קשורים לזה!" כריס אומר. הם יושבים בזמן החצר, לא עושים כלום.
"אז... בואו פשוט נלך בלעדיו!" איליה הציעה. היא הברישה את שערה הבלונדיני לאחור. כעס ניבט מעיניה.
"כריס!" נשמעה צעקה משמאלם.
"היפ?" הוא אמר והיה נשמע על קולו שהוא אינו מבין מה פשר היותה פונה אליהם.
"אני צריכה לדבר... איתך!" היא אמרה אחרי שהביטה ארוכות באיליה.
"מה שאת אומרת לו את יכולה לומר לי!" איליה נדחפה במרחק הצר ששרר ביניהם.
"אוקיי... זהנגמר! אני לא יכולה שנהיה ביחש גם אם אסלח לך. אני מצטערת!" היא אמרה. כריס בא לצעוק אחריה משהו אבל היא רצה משם, משאירה אחריה שובל אבק ומצטרפת לחבורת משוגעים אחרים, היא נעמדה ליד בחור, נראה יותר גדול ממנה בשנה בערך. הוא ליפף את ידיו על כתפיה. היא הביטה בו בחיוך ולאחר מכן בכריס, הבעת פניה לא השתנתה. בעיני איליה היא הייתה נראת מאושרת מדיי בשביל להיות במקום שכזה.
"אוקיי!" איליה אמרה ופנתה אל כריס ההמום והפגוע. "אתה בסדר?" שאלה בקלות והניפה את שערה לאחור.
"כן... איליה פשוט, עזבי אותי לזמן הקרוב!" הוא אמר ויצא משם בצעדים מהירים.
" @*#&#^ @#&#*$^ איתכם היום?!" היא צעקה בכעס.
בבית הספר כל מה שרצתה קיבלה, בין אם זה היה מתוך פחד כלפיה או מתוך רצון אמיתי להיות איתה ולעשות מה שהיא רוצה.
איליה עברה את הפרצה הקטנה בשקט, שאך שומר לא ישים לב. היא צעדה אל כיוון הגדר החשמלית, היא הייתה פרוצה מכל כיוון. "מה לעזאזל קורה פה?" היא שאלה בשקט. המקום ךרוץ לגמריי, זאת הייתה יכולה להיות הבריחה המושלמת.
"אני צריך חומרים חדשים, אסור שהמשוגעים ישימו לב לפרצות מליל אמש..." נשמע קול מאחורי הקיר, זה היה שומר שבא לראות שאף משוגע לא עובר את המקום הקבוע לו.
איליה החלה לרוץ, חוזרת למקום בו היא אמורה להיות.
היא הבינה, הבינה הכל.

איליה נכנסה לחדרו של כריס, סוגרת אחריה את הדלת.
הוא שכב שם, מביט בתקרה בחוסר מעש.
"כריס!" קראה בשמו.
"לכי מפה איליה!" אמר בלי לחשוב פעמיים.
"אני יודעת איפה נמצא ניקולו!"
"איפה?" היא סיקרנה אותו. הוא התיישב על מיטתו מביט אל תוך עיניה.
"הוא ברח בלעדינו."
"מה? איך את יודעת את זה?"
"הלכתי למקום בו הוא היה אמור לחפש פרצות בשביל הבריחה. המקום היה מחורר מכל עבר. שמעתי שומרים מדברים על כך שהיו פרצות בליל אמש... זה נראה לי ברור למדיי מה קרה שם!" איליה שילבה את ידיה בניצחון, היא חייכה, פעם ראשונה שהיא פותרת את התעלומה.
"יחתיכת @*#&$^!" הפעם לשם שינוי כריס קילל ולא היא.
"אז אנחנו עדיין מתכננים לברוח?" איליה שאלה, מתקרבת אליו.
"מהר יותר משנדמה לך!" הוא אמר. היא התיישבה על המיטה לצידו, מלטפת את פניו. היא אהבה שיש מישהו שקרוב אליה אבל גם ידעה שזה ייגמר רע.
היא מאוהבת והיא לא יכולה לתת לאהבה אחרת להשתלט על חייה. היא תמצא דרך לצאת מהקללה הזאת ואז המא תחסור אליו, אל מי שאהבה תמיד ומחכה לה בבית שתפסיק להיות מקוללת... לא שהוא האמין לה לזה אבל היא הייתה חייבת להאמין.
היא נשקה לבסוף על לחיו ויצאה משם בהליכה מהירה, פירצת בבכי גדול, דניאל היה האדם היחיד שגרם לה לבכות.
וכריס נשאר שם לבד כשהאדמה תחתיו נפערת בפעם המי יודע כמה.