מקוללים

(-היפ-)

היפ ישבה בחדר האכלה. התווספו שניים חדשים בשבוע האחרון והם הפכו לחבורה של שלושה ביניהם כריס, שבמקרה לא היו ידידים טובים. בחורה בשם איליה שלא הפסיקה לקלל וניקולו הנער החדש. בזמני החצר הם היו ביחד, דיברו הרבה...
היפ ישבה לצוטט להם מדיי פעם והדבר היחיד שהבינה היה שכולם מקוללים, קרה להם את אותו הדבר שקרה לה... טוב, בערך אותו סיפור.
היא הביטה בהם, יושבים שקטים, מחליפים מילים מדיי פעם.
היפ באה לאכול את הביס הראשון שלה מהצלחת כשהכלב של השוטרים הגיח מהכניסה המרכזית ואכל לה חצי תוך כדי שהחצי השני נופל עליה ומלכלך אותה.
"אאהה!" היא צעקה, נעמדת בכעס. היא בעטה בכלב, שיתרחק ממנה ועל זה קיבלה הצלפה כואבת בגב כף היד. היא נכנסה לחדר שלה, טומנת את פניה בכר, נותנת לדמעותיה להרטיב אותו. היא הייתה רעבה, עייפה והכי גרוע, מקוללת. היא לא אכלה כבר שבוע את הארוחת צהריים וערב שלה בגלל הכלבים הנוראיים הללו. היא שמעה את הדלת נפתחת אבל לא היה לה כח להרים את הראש.
"את בסדר?" נשמע קולו של כריס בכניסה לחדר.
"עוף מפה כריס, לא בא לי להתחיל לריב עכשיו!" היא אמרה, מוחה את הדמעות מעיניה.
"אני לא פה בשביל לריב!" הוא אמר.
"אתה שונא אותי מהרגע שהגעתי לפה, עברו שלושה שבועות והאדם היחיד שחשבתי שיבין אותי בחיים החליט לשנוא אותי אז מה אתה רוצה שאני אחשוב עליך? שאתה פה כדי לעשות מה?" היא הייתה כל כך מתוסכלת.
"קחי!" הוא זרק לעברה שקית ניילון המכילה תפוח וסנדוויץ. זאת לא הייתה הארוחה שפיספסה אבל זה כן היה משהו.
היא החלה ללעוס ברעבתנות את האוכל, ממלאת את בטנה הרעבה.
"כריס מה אתה באמת עושה פה?" היא שאלה. "בחיים לא באת אליי בלי רצון למשהו"
"אני צריך פעולת הסחה." הוא אמר בקצרות.
"לתוכנית הבריחה שלכם?"
"כן" הוא ענה.
"מצטערת, לא תקבל את זה ממני!" היא אמרה, הדמעות בעיניה נרגעו אבל עדיין היה אפשר לשמוע את הרעד שבקולה.
"היפ, בבקשה!"
"אני רוצה להצטרף."
"מה?"
"אני רוצה לברוח איתכם!"
"ש..."
"למה לא? אני בדיוק כמוכם!" היפ צעקה.
כריס ידע שהיא צודקת.
"היפ... אני לא רוצה שנריב!" הוא אמר ברוגע.
"מה הקשר?" שאלה.
"היפ."
"מה?"
"אני אוהב אותך!" הוא אמר את מה שהרגיש בכל התקופה האחרונה, הוא היה מאוהב בה מאז היו ילדים עד שהוא נאלץ לברוח בגלל הקללה שלה, הוא עוד לא היה מקולל באותו הזמן ולא הבין מה קורה לה. הוא צעק עליה שהיא משוגעת ושהוא שונא אותה רק כדי שיוכל ללכת בלי שרגשותיו יעצרו מבעדו.
כריס קירב את פיה לשלו ונישק אותה נשיקה אמיתית של תשוקה ואהבה. הוא רצה לפצות על מה שהיה בעבר.
צמרמורת חלפה בו כשהבין לפתע שידיה צמודות לחזהו והיא מנסה לדחוף אותו מעליה. כאשר קטע את הנשיקה היא החליקה אחורה, נוחתת בגב על ברזלי המיטה. אנקת כאב נפלטה מפיה והוא ניגש לעזור לה.
"עוף מפה!" היא צעקה עליו. הוא הביט בעיניה. "זה היה יכול לקרות אם לא היית אומר את זה. אם לא היית קורא לי משוגעת, אם לא היית עוזב אותי כשהיית האדם היחיד שהיה הקרוב אליי מכל.
"כריס, בבקשה תעזוב אותי, אפילו אל תברח איתי רק תעזוב אותי לנפשי!" היא אמרה והרגישה את ליבה נחצה לשניים. היא ידעה שיש לה רגשות כלפיו וידעה שאם תתן להם להשתלט עליה הכאב לב כשהוא יעזוב יהיה רק גדול יותר מכשעזב בפעם הקודמת.
הוא נשאר לעמוד שם, מביט בה בכאב.
"עוף מפה!" צעקה בכל כוחה.
"אני אוהב אותך." הוא לחש ועזב את החדר. היא הרגישה את הכאב בליבה גדל. רק כשהדלת נסגרה היא הרשתה לעצמה לינפול על ברכיה ולפרוץ בבכי תמרורים על שאיבדה את היחיד שאהבה.