מקוללים

(-איליה-)

היא התעוררה מניעור קל בכתף, קריאה בשמה וניעור נוסף.
"דיי כבר חתיכת @&#*$%!" היא אמרה בכעס.
"ש.." זה היה קולו של כריס.
"מה?" היא לא הבינה דבר.
"אנחנו בורחים, קומי כבר!"ניקולו אמר, חסר סבלנות. "אני שונא ספונטיות!" אמר בשיניים חשוקות.
הם אספו את הדברים שלהם ויצאו משם בהליכה שקטה, הדלת לא הייתה נעולה והם עברו דרכה במהירות. הם עברו את המסדרון ועלו במדרגות. הם יצאו בשקט אל החצר, עוברים דרך הפרצה אל הגדר החשמלית הפרוצה.
השלושה עברו את הפרצות, אחד אחר השני. כריס שלף סכין מנעלו השמאלית.
"אתה תמיד מחביא סכינים בנעליים?" איליה שאלה בעוקצניות.
"פעם ראשונה שלי!" כריס הודה.
"תביא, ראיתי שיש לך שם עוד אחת!" ניקולו אמר וכריס חילק לשניים את שתי הסכינים האחרונות ששכנו אצלו.
הם פסעו זה לצד זה, חיוך התפשט על פניהם כשזה הופיעה מולם.
האריה הגדול, הוא היה שם והם עמדו בכוננות. אבל משהו עמד לפניו.
"נולאן?" איליה שאלה ללא הבנה.
"זיהית נכון למרות החשכה!" הוא אומר וצוחק צחוק רם שיכול להעיר את כל בית המשוגעים שמאחוריהם. "לא חשבתם לחכות לנו עד לבוקר נכון? למה?" הוא היה סקרן.
"כי אתם @#&$% משוגעים! אנחנו *&#$^ לא יכולים להיות איתכם ככה איחרי שכאלתם אותנו, *@&#$ נפצענו ועוד אחרי זה אנחנו אמורים לברוח איתכם ולחיות איתכם חיים מאושרים??? אז איפה היפ הזאתי שתעמוד לצידך עכשיו אה?" איליה צעקה ללא רחמים.
"היא לא פה. היא ישנה... למה אתם כל כך נגדה? מה היא כבר עשתה לכם היא בדיוק כמוכם!" נולאן ניסה להבין, הוא רצה שלהיפ יהיה טוב, ראו את זה על הפנים שלו.
הם שתקו, לא מוציאים הגה מפיהם.
"בדיוק. אז מחר, אנחנו נלך כולנו ביחד ונברח ביחד, ברור?" הוא שאל כמפקד בצבא.
"למה זה חשוב לך כל כך?" ניקולו שאל, היה לו מבט רציני על הפרצוף.
"כי כמו שאתם לא רוצים להיות לבד בעולם הזה, היא לא רוצה. אתם האנשים היחידים שיש לה בעולם!"
"אתה לא תעצור אותנו @#&$!" איליה אמרה.
"כן אני כן!" הוא לחש ושלף אקדח. "תחזרו עכשיו!"
הם הקשיבו לדבריו והלכו אל תוך המתחם. צועדים בשקט ובמהירות.
הם נכנסו אל תוך החדר הקודם והפעם הוא נעל אחריהם. והם נשארו שם, יושבים בשקט, בחדר הקטן והחשוך.

בבוקר המחרת הם היו ערים. הלילה לא הטיב עימם. היפ נכנסה לחדר, קופצת ומאושרת.
"איך ישנתם?" שאלה בתמימות ובחיוך.
איליה זרקה לעברה מבט שונא. היא שונאת אנשים שמחים בבוקר.
"ישנו טוב!" כריס אמר שהוא לעומת איליה, חייך חיוך מזויף.
"איזה יופי!" נולאן אמר. הוא אחז מקל שחור ונשען עליו, בדיוק כמו אדם הזקן הנעזר במקלות בכדי לא לינפול בהליכתו. "מוכנים ליציאה?" הוא שאל מסתכל על כל אחד מהם במבט מצמיט. לא הייתה להם ברירה והם הנהנו לחיוב.
"יופי!" היפ נראתה מאושרת.
הם צעדו שם בצעדים מהירים, יודעים בדיוק היכן יש שומר לנתרל והיכן אין. הם עברו את היציאה בשלום ועכשיו נשאר רק האריה הגדול שמחכה להם שם, מחכה לטרוף את טרפו.
הוא לא היה שם. הם היו המומים ומופתעים מכך. הולכים לאיטם הם צעדו ללא סוף ברחובות, משתדלים להימנע מעין רואה.
לאחר הליכה של כחצי שעה בעיר הם הגיעו אל יער. נולאן אמר שזוהי הדרך הנכונה והם נכנסו ליער בצעדים חוששים, לא יודעים מה מצפה להם שם. הם צעדו ביער רבע שעה עד שנולאן עצר והחריז על הקמת המחנה שלהם. הם התחלקו לתפקידים והתפזרו ביער.
היפ וכריס הלכו לאסוף עצים למדורה. איליה וניקולו הלכו לחפש אוכל ולאסוף מים מהנחל שנמצא כקרוב אליהם יותר משחשבו. ונולאן נשאר שם, מנסה להקים מחנה.
איליה וניקולו צעדו ביער, מחפשים אחר פירות, הם לא חשבו אף לא לרגע אחד שיצודו חיה אמיתית.
ניקולו קטף מנגואים שמצאו בקרבת מקום בשעה שאיליה אספה מים בבקבוקים שגנבו מבית המשוגעים.