מקוללים

(-כריס-)

"זמן אוכל!" צועק המנהל במערכת הקריזה.
כריס צועד עם שורה של משוגעים שאיבדו את שפיותם. צעד אחר צעד. הם נכנסים אל חדר האוכל, מתיישבים במרחקים גדולים אחד מהשנייה, לא רוצים להתחיל לדבר עם מישהו.
זה מה שהולך שם...
במהלך הארוחה אחד נעמד על השולחן ומתחיל לצעוק ביפנית, "אבא! אמא! תצילו אותי!" הוא צורח.
השומרים באים אליו, מורידים אותו משם ודוחפים לו לפה כדור שירגיע אותו.
משוגעים... מכל העולם. כלואים שם.
כריס נשם עמוק, הוא עצם את עיניו וחשב. על מה? על כלום. לא הייתה לו משפחה שם בחוץ, גם חברים לא.
המקום הזה היה המקום היחיד שהחזיק אותו מעל חודש באותה מסגרת. בדרך כלל הוא ברח מבתי היתומים, ממשפחות האומנה ומבתי הכלא.

כריס ישב על המיטה בחדרו. הוא חשב על מה היה עושה אם היה בורח משם אבל לא היה לו שום דבר בחוץ.
לפתע, האדמה תחתיו נפתחה והוא נפל לבור בעומק של כחמישה מטרים. הוא ידע שאין לו למה לצעוק לעזרה, אף אחד לא ישמע אותו משם.
קול פתיחת דלת חדרו נשמעה והוא נעמד על רגליו, מביט מעלה, תר אחר העזרה.
"כריס?" שאל קול עבה ומכוספס.
"אני פה!" הוא צעק. גבר במדי השומר היה שם, הוא הביט מטה אליו. תוך כחצי שעה הגיע לשם צוות שזרק אליו חבל, הוא תפס בחבל והחל לטפס את דרכו למעלה, אבל כרגיל, תמיד משהו יקרה. החבל נקרע והוא נפל את כל דרכו בחזרה מטה.
לאחר חצי שעה נוספת הוא סוף כל סוף חולץ משם. הם הביאו לו בקבוק מים והוא הרווה את צמאונו.
"לפעמים אתה מנסה לברוח אבל הכל מתפקשש אה?" שאל השומר, מלווה צחוק גדול אחרי מילותיו.
"אתם חושבים שניסיתי לברוח?" כריס שואל.
"מה זה היה אם לא ניסיון בריחה כושל?"
"האדמה נפערה מתחתיי ונפלתי!" הוא כעס.
"בטח" צחוק רועם.
"אני נשבע שזה מה שקרה!" כריס עמד על ידו של השומר לבוש השחורים.
"בגלל זה אתה פה ילד!" הוא אמר ויצא משם.
עוד באותו ערב הם לא הססו להעבירו לחדר אחר עם קירות ורצפה עבות יותר. הוא שכב על הרצפה הקרה ובהה בחלל האוויר, מדקלם את סדר חייו, "ביום הולדת שתיים עשרה שלי הגיע מכשפה, היא חרטה על עורי עיגול, הוא עלה באש ונעלם. מאותו היום אני מקולל. נבלעתי אל תוך האדמה פעמים רבות, לפני כשנה כרתו לי את הראש וכשהתעוררתי הייתי עם הראש והגוף מחוברים ומאז יש לי תפרים בצוואר, אני מסתיר אותם בעזרת צווארון ארוך או בנדנה שקשורה תמיד.
"לאחר מכן, כשניסיתי להוכיח את טענתי, החליטו שאני משוגע ושמו אותי פה." כריס אומר ונושם עמוק. "אני מקולל!" הוא אומר ויודע שזה מה שהחליטו לו החיים. הדבר היחיד שהוא יכול לעשות זה לנסות למצוא דרך לשבור את הקללה ולזכור את חייו. אם הוא ישכח הוא יאבד הכל.
כריס עומד, מביט דרך החור הקטן שמעל לדלת העבה, "לעזאזל!" הוא צועק בחוזקה ובועט בקיר, מרגיש כאב חד ונרדם.