מקוללים

(-נולאן-)

היפ יושבת על הכיסא שמול נולאן, הוא יושב עם מטלית לחה, מנקה את הדם מלחיה.
"אוו" היא אומרת כמו זאב פצוע והוא צוחק, היא מצתרפת לצחוק. "נולאן," היא אומרת.
"כן?"
"למה אתה עוזר לי?"
"כי..." הוא לא יודע מה לענות. 'כי אני היחיד שיכול לבטל את הקללה שלכם? כי אני לא יודע כלום על הקללה הזאתי חוץ מזה שאני הפתרון? שאני אבוד כרגע וחייב חברה?' היו יותר מדיי סיבות למה נולאן רוצה להיות לידה.
"כי?" שאלה.
"אין לי הרבה חברה בחיים... את אדם טוב!" הוא אומר.
"אוקיי!" היא אומרת ולוקחת את המטלית מידו, מטפלת בשפתיה שעדיין דיממו. חיוכה היה פרוש על פניה, כאילו אין דאגות בעולם. "נולאן מה קורה איתך?" היפ שאלה לבסוף.
"למה את מתכוונת?" הוא התעסק עם לנקות את המטלית שהתמלאה לגמריי בדם טרי.
"אני מתכוונת לזה ש... אתה מתנהג מוזר. למה לא הסכמת שהם יברחו? מה היה לך חשוב כל כך שישארו פה? למה אנחנו מחזיקים בהם?" היא שאלה כל כך הרבה שאלות עד שנולאן איבד את ראשו.
למה הם שם? כי נולאן ידע שאם יצאו משם הוא לא יוכל לשמור עליהם מפני הקללה, הם הולכים לנסות להתאבד ולאבד אחד את השני. כל עוד היפ נמצאת בקרבתו הוא יוכל לשמור עליה וזה כל מה שהיה חשוב לו.
"נולאן?" היא שאלה, מתקרבת אליו. "מה קורה לך? שאלתי שאלה ואתה נראה כאילו אתה כל הזמן חושב על דברים, כאילו אתה בכלל לא איתי!" היפ אמרה, היא עמדה עכשיו מספיק קרוב אליו.
נולאן חייך אליה חיוך מזוייף, שתחשוב שהכל בסדר ותתרחק ממנו, יקרה לו משהו רע אם תישאר קרובה אליו. אבל בכל זאת, במקום להתרחק היא רק התקרבה. כרגע הוא הרגיש את נשימותיה על חולצתו הדקה.
עיניה החומות הפנטו אותו והוא היה כל כך שקוע בהן עד שלא שם לב שידה מונחת על חזהו.
"אה!" אנקת כאב קטנה יצאה מפיו והוא נפל על הרצפה, אוחז בחזהו בחוזקה, מנסה לעצור את הכאב.
"נולאן!" היפ צעקה בבהלה. היא כרעה על ברכיה לידו, באה לפשוט את חולצתו, לראות האם יש שם פצע פתוח או לפחות לנסות לעזור לו.
"תתרחקי ממני!" הוא צעק לפני שהייתה קרובה מספיק.
"מה?" שאלה ללא הבנה.
"תתרחקי ממני. בבקשה!" הוא אמר תחילה בכעס אבל אז הרגיע את קולו.
"או... אוקיי!" היפ אמרה מגמגמת, היא לא ציפתה לזה בשום צורה.
נולאן שכב שם דקות נוספות עד שלבסוף קם על רגליו, הוא דידה אל המראה השבורה שנשענה על הקיר הנגדי לדלת. הוא פשט את חולצתו מעליו, מביט באשר התרחש. כף יד אדומה שנראתה כמו כוויה הייתה מונחת על חזהו.
"מה? זאת הקללה שלי, נכון?" היפ שאלה מבוהלת.
"היפ" הוא ניסה לקרוא לה אבל ראה שהיא שרועה עמוק מדיי בפאניקה. "היפ!" צעק לכיוונה.
"לא, זה לא בטוח לך להיות לצידי!" היא אמרה מפוחדת.
"היפ זה לא את!" הוא אמר בצעקה.
"מה? זאת כן אני! זאת הקללה הזאתי!"
"היפ, עם כמה שזה נראה נורא, זה לא הקללה הזאתי!" הוא אמר. נולאן ניגש אל המקפיא שהיה בפינת החדר מעל המקרר. הוא פתח אותו, מוציא שקית קרח גדול ומניח אותה על חזהו.
"אם זה לא זה, אז מה זה בדיוק?" היא שאלה.
"את לא מכירה את כל הקללות שבעולם!" הוא אמר בפשטות.
"כמו מה? אני, איליה, ניקולו וכריס לא היחידים שמקוללים?"
"אתם מקוללים בקללת הרס. הקללה הזאתי נועדה להרוס לכם כל שמחה שיכולה אי פעם להיווצר, היא נועדת להפחיד, להרוס ולקלקל כל דבר שיבוא. חוץ מזה יש עוד שתי קללות בעולם!"  נולאן הסביר את אשר ידע.
"כמו מה? אלו קללות נוספות יש?"
"קללת אהבה, וקללת הפחד."
"מה הן עושות?"
"קללת אהבה גורמת לכך שכל מי שתאהב אי פעם, שלא תוכל להיות איתו. וקללת הפחד, היא הופכת אותך למפלצת, לפעמים אתה מאבד שליטה בעצמך ואתה יכול להרוג בלי משים לב. שתי הקללות הללו יצרו לך חיים בודדים וזה הדבר הנורא מכל, להיות בודד!" נולאן והיפ הביטו אחד לשנייה בעיניים, הוא בעיניה החומות והיא בעיניו ירוקות.
"אמרת לגביך, שיש עוד קללות בעולם. אתה מקולל?"
הוא רצה לצעוק לה שכן! שהוא בודד כבר שנים אבל הוא פחד מהתוצאות ולכן החליט לשקר, שקר הוא כל כך יותר קל מהאמת. "לא, אני לא!" אבל למרות הכל הוא שנא לשקר.
"אז מאיפה אתה יודע כל כך הרבה על קללות?"
"מספרים..."
"אה!" היא אמרה בהבנה. היא חייכה והאמינה לכל שקר שיוצא לו מהפה.
"אנחנו נברח מפה... אבל הפעם זה יהיה כולנו, ביחד!" נולאן אמר. הוא מזג שתי כוסות של בירה לשנייהם, מגיש לה.
"אני לא שותה!" היא אמרה בקלות ראש.
"אוקיי, יהיה יותר בשבילי!" אמר ושתה את שתי הכוסות, אחת אחרי השנייה.