מקוללים

(-ניקולו-)

הם נכנסו אל תוך קרחת היער הקטנה בשעת לילה מאוחרת. האש כבר הייתה קטנה מאוד ונראה שעמדה להכבות כל רגע.
"חיכיתי לכם!" כריס הופיע משום מקום. ידיו משולבות מאחורי גבו ברשמיות. "איפה הייתם?" הוא שאל בתקיפות.
"הלכנו לאיבוד. הגענו לאיזה כפר, הבאנו יותר אוכל וחזרנו." איליה אומרת בתקיפות אף יותר ונעמדת קרוב אל כריס, היא לא מוכנה שמישהו ייתן לה פקודות.
ניקולו בחן את הסביבה. נולאן שכב, גבו מושען על גזע עץ, עלים מכסים את רגלו אבל אלו לא עלים שעפו ברוח אליו, הם הונחו והוצמדו לרגלו בכוונה.
היפ שכבה קרוב אליו אבל מבטה פנה אל האש, נראה שנסתה להתחמם לפני שנרדמה.
כריס עומד פה מולם, במבטו האחראי והשולט.
איליה מולו, מביטה בו במבט כועס שאומר 'אל תאמר לי מה לעשות @#$%'
והוא שם, מתקרב לאט אל האש כשהבנה חזקה מכה בו.
"שמתם לב לזה?" הוא שאל את השניים שרק עכשיו מבטם ניתק אחד מהשנייה.
"שמנו לב למה?" כריס ניגש על ידו של ניקולו. עיניו של ניקולו התנגשו עם צבע האש, עיניו ירוקות, בהירות, לעומת האש החזקה והכתומה, אדומה. הם לא יצרו הרמוניה ביחד אלא משהו שנראה כמו כעס, משהו שלא תאם את הבעת פניו של ניקולו.
"מהרגע שברחנו. לא קרה לנו שום מזל רע!"
איליה וכריס הבינו את מה שאמר והיו מופתעים.
"לא!" איליה אמרה לפתע. "זה קורה לנו כל עוד אנחנו עם נולאן!"
"מה? מאיפה הבאת את זה?" כריס.
"כל פעם שהתרחקנו מנולאן, למשל כשהגענו לכפר הזה, קרו לנו שם דברים רעים! לא משנה הקללה, נולאן שובר אותה לידנו!" איליה אמרה. הם החליפו מבטים מזועזעים.
"הוא גם האמין לנו! הוא היחיד שאי פעם האמין לנו לגביי הקללה הזאתי!" כריס צעק בכעס, הוא ניגש אל נולאן, מעיר אותו בניעור חזק.
נולאן התעורר, דופק את ראשו בגזע העץ. "מה קורה לכם? מה אתם, משוגעים?" הוא שאל בכעס.
היפ פקחה את עיניה לאט, מתעוררת מהצעקות.
"מי אתה?" ניקולו שאל אותו בכעס.
איליה הביטה בו בהרמת גבה. "מי אתה? באמת?"
ניקולו הרים את כתפיו בכניעה, נותן לה לנהל את העניינים.
"נולאן!" איליה צועדת אליו כחוקרת משטרתית מוגזמת. "למה האמנת לנו לגביי הקללה? אתה, מכל האנשים שבעולם..." היא ציפתה לתשובה אבל הוא שתק. איליה הרימה את רגלה ודרכה בחוזקה על רגלו הפצועה.
נולאן חנק צעקת כאב ותפס ברגלו בחוזקה, הוא נשך את שפתו התחתונה עד שטיפת דם ניגרה במורד שפתיו.
"מה אתם עושים?" היפ נגשה אליהם.
ניקולו ניגש אליה, תופס בפרק ידה ומשך אותה הצידה מהמאורע. "נולאן יודע משהו!"
"מה?" היפ לא הבינה.
"למה לעזאזל נולאן היה היחיד שהאמין לנו בנוגע לקללה? איך מהרגע שפגשנו אותו הקללה כאילו נעלמה וברגע שאני ואיליה התרחקנו ממנו מספיק אז הקללה חזרה? שום דבר לא נראה לך פה מוזר?" ניקולו שאל אותה.
"אז מה נעשה לו? הוא יותר נכון גואל אותנו מזה, למה שנפגע בו?"
"אנחנו רק מנסים לגלות מי הוא! למרות שאנחנו לא צועקים עליו את ה-משפט של הסרטים, מי אתה? רק בגלל שאיליה לא מסכימה אבל..." ברגע הזה נולאן הבין כמה מגוחך הוא נשמע.
היפ הרימה לעברו גבה.
"פשוט בואי נצטרף אליהם!" הוא אמר והם חזרו אל נולאן, כריס ואיליה שלא הפסיקה לצעוק לעברו קללות.
"למה אתה היית היחיד שהאמין לנו לגבי הקללה הזאת? תענה לי!" היפ צעקה עליו בחוזקה. "בבקשה תענה לי!" היא הוסיפה בלחש, היפ שנאה אנשים שלא אומרים לה את האמת, גם אם היא נוראית...
"למה אני היחיד שהאמין לכם?" הוא חזר על השאלה.
"כן!" כל הארבעה חזרו אחריו מצפחם לתשובה.
"כי אמא שלי היא זאת שקיללה אתכם!" הוא אמר ועל המבטים שלהם ראה שלא הבינו דבר. "אמא שלי היא המכשפה שקיללה אותכם!" הוא צעק בשנית.