הסוף הוא בעצם התחלה

פרק 26

במחצית השנייה של הפרק יהיו תכנים מיניים, ראו הוזהרתם.
אפשר כבר להריח את הסוף... אשמח לראות את התגובות שלכם, מקווה שתהנו מהפרק.

———————————————————————

הימים עברו ולא דיברתי עם אלון כפי שהבטחתי לו. לא ידעתי האם להתנהג כאילו כלום לא קרה ולהמשיך מאותה נקודה שסיימנו או לדבר איתו על מה שקרה ולהבהיר עניינים. בסופו של דבר כל הזמן דחיתי את הרגע למרות שלא הצלחתי להוציא אותו מראשי. התקשתי להבין מה עובר במוחו, האלון שראיתי בפעם האחרונה זה לא האלון שהכרתי בבר. משהו בו השתנה וזה הפחיד אותי. עד שהחזרתי את השגרה ושקט לחיי, הוא בא ושוב מפר אותם.

המחשבות האלה גרמו לי לצלול לתוך הזכרונות אל הימים שהייתי אצלו. פתאום התחילו לצוף לי כל השיחות שניהלנו ולא ייחסתי להם חשיבות בזמנו. השאלות שלו עליי, על העדפות שלי, מה שאני אוהבת ולא, על הילדות שלי ועל משפחתי. הבנתי שהוא יודע עליי המון ואני לעומתו לא יודעת עליו כלום, השבתי לשאלתיו בלי מחשבה בזמן ארוחות - כדרך הגב הוא הוציא ממני את כל הפרטים. בסופו של דבר הכרחתי את עצמי להירדם למרות שהייתי טרודה ומבולבלת.

סיימתי את המשמרת שלי והלכתי לכיוונו של חדר ההלבשה, הבטתי על השעון שלי שהראה כמה דקות אחרי עשר וחצי. מתחתי את צווארי וגבי כאשר שמעתי את קולה של חלי - אחות אחראית משמרת, ״לילי, לילי, חכי.״ הסתובבתי לכיוון הקול.

״יש מצב שאת מושכת עוד קצת?״ היא שאלה בהתנשפות.

״המיון יחסים בסדר, קרה משהו?״ הערב עבר בלי לחץ היסטרי ולפני שהלכתי הכל היה תחת שליטה.

״תאונת דרכים, שלושה אמבולנסים בדרך אלינו, מבוגר ושני ילדים.״ הסבירה חלי בקצרה.

״אבל יש לך צוות בשביל חדר טראומה אחד.״ עדיין לא הבנתי את הצורך בי.

״במיון ילדים נשאר חדר טראומה רק לילד אחד, את השני מביאים אלינו ואת הכי מיומנת מהצוות שיש לי עכשיו, הם במרחק של...״ היא הסתכלה על השעון שלה. ״של שתי דקות ואני לא אספיק להקפיץ את התורנים, בבקשה תישארי רק עד שהתורנים יבואו.״ אני לא מסוגלת לעבוד עם ילדים, כואב לי עליהם מדי וזאת הסיבה שהגעתי למיון מבוגרים, אבל לא יכולתי לסרב.

״איזה טראומי שלי?״ התחלתי ללכת במהירות לכיוון חדרי טראומה, אוספת את שיערי לקוקו הדוק.

״את בשתיים, שאר הצוות כבר מכינים את החדר.״ היא צעדה לידי.

ילד בן כשלוש - ארבע, כולו מלוכלך ובדם שוכב לפניי מחוסר הכרה. צעקות, ציפצופים והמולה מסביבי, בזמן שגזרתי את בגדיו כדי להפשיטו, שיכנעתי את עצמי לראות בו מטופל ולא ילד, להתייחס אליו כאל כל מטופל מבוגר ולא לשקוע ברחמים וכאב על הילד המסכן. ליבי הלם בפראות, לקחתי נשימה והתחלתי בקפידה לבדוק ולנגב כל חלק בגופו לזיהוי פצעים פתוחים.