הסוף הוא בעצם התחלה

פרק 22

הפרק יחסית קצר אבל לא רציתי להכניס את הקטע הבא לפרק הזה, הפרק הבא הולך להיות קשה ועצוב.
מקווה שתאהבו את הפרק ואשמח לשמוע את דעתכם.
השיר המוזכר בפרק אם תרצו תוכלו לשמוע למעלה.

————————————————————

החודש טס במהירות הבזק, נכנסתי לסוג של שגרה: ילדים, בית, עבודה ואלון. ליז נעלמה לי בתקופה הזאת וחסרונה היה מורגש. היא החליטה בספונטניות להצטרף לחופשה של רועי באירופה לשבועיים כי החופשה שלו נפלה על החופש השנתי שלה. אחרי אירופה היא נסעה לשבוע להוריה אשר מתגוררים באילת.

אלון נכנס לשגרה שלי, הייתי באה לדירתו פעמיים בשבוע. למרות שכנועים מצידו להישאר גם ללילה תמיד סירבתי, טענתו: ׳סקס בוקר׳ זה ה-דבר, לא עבדה עלי. לישון בלילה יחד עושים רק זוגות, מרגיש לי סוג של מחויבות ואלון הוא... אלון ולא בן זוג. הדבר היחיד שהוא כן הצליח לשכנע אותי הוא לאכול ביחד, אחרי הכל אנחנו זקוקים לאנרגיה בשביל הפעילות הגופנית שלנו.

נוכחותו של אלכס הפכה מורגשת לאחרונה יותר. הוא קפץ מדי פעם לאימונים של דין, הקדים לאסוף את הילדים בסופי שבוע כי סיים לעבוד מוקדם וגם את לין הוא אסף מדי פעם אחרי חוג בלט, שלין התחילה לאחרונה.

בדרך לשדה התעופה לקחת את ליז שמעתי את השיר: "Love hurts", שיר כל כך ישן עם זאת כל כך נכון. צמרמורת עברה בגופי בסיומו ושקעתי בהרהורים, השאלה העיקרית שהסתובבה בראשי היא האם באמת האהבה שווה את הכאב שבא אחרי?

יש היגידו שאהבה לא תמיד מסתיימת בכאב אך משום מה התקשתי להאמין בכך. גם אם יש זוגות ששורדים את כל הקשיים ומתגברים על כל המכשולים, יש את המוות הבלתי נמנע, גם אם הוא ידפוק בדלת בעוד המון שנים הוא עדיין יסיים הכל וישאיר רק יגון ל"זוכה".

ניערתי את ראשי, מה פתאום הגעתי לחשוב בפסימיות כל כך קיצונית? ״מספיק!״ לחשתי בדיוק כשהגעתי לבדיקה הביטחונית של הרכב.

נכנסתי לתוך המבנה של השדה בדיוק כאשר ליז שלחה לי הודעה.

ליז: ״אני מחכה כבר נצח למזוודה שלי! ואני מתה לקפה!״

אני: ״אני כבר פה אז אלך לקנות לנו קפה בינתיים.״

ליז: ״מה הייתי עושה בלעדייך...״ וסמיילי מנשק.

אני: ״היית מתה...״ וגם אני הוספתי סמיילי מנשק.

קיבלתי בתגובה סמיילי בוכה מצחוק שממנו התעלמתי. אחרי שקניתי לשתינו קפה, התקדמתי לאזור הממתינים ואחרי כמה דקות הופיעה ליז.