הסוף הוא בעצם התחלה

פרק 7 - משוכתב

לגמרי שכחתי מאלון בגלל מה שקרה עם אדון יצחקי, לכן לרגע הופתעתי לראות אותו.

העמידה הסקסית שלו והחיוך הזחוח על פניו עיצבנו והלהיבו אותי בו זמנית. העובדה שנמשכתי אליו במקום להתעלם, כנראה מה שהכי הפריע לי.

"ואתה כן?" שאלתי אותו וניסיתי לשדר הבעה רצינית.

"לדעתי, קראתי נכון את כל הרמזים שלך בפגישה האחרונה שלנו ולא התלוננת, האמת נשמעת מאוד מסופקת." ברגע הזה החיוך שלו נהיה יהיר ועוד יותר מעצבן.

"במקומך, לא הייתי בטוחה כל כך." החזרתי לו באותו מטבע, הסתובבתי והלכתי.

לא יודעת מה רציתי יותר, שיעצור אותי או שיעזוב לנפשי. אבל כנראה שהוא באמת מבין רמזים מופגנים כי לא ראיתי אותו יותר עד סוף המשמרת שלי.

כשהגעתי הביתה הילדים כבר ישנו וגם אימי נמנמה על הספה מול הטלוויזיה. ניסיתי להיכנס בשקט כדי לא להעירה אך היא בכל זאת שמעה את צעדיי.

"או הגעת כבר?" היא שיפשפה את עינייה ואמרה בשקט בזמן שהתרוממה מהספה.

"כן, אני אכנס למקלחת ואלך לישון. הייתה לי היום משמרת קשה." ניגשתי אליה ונישקתי אותה. "תלכי גם את לישון, את נראית עייפה."

"כן, באמת אלך. היה לי גם יום ארוך. נדבר כבר בבוקר, לילה טוב." היא קמה והלכה לחדר הפנוי בביתנו - בו היא ישנה כשהיא נשארת אצלנו.

נשכבתי במיטתי ולא יכולתי להירדם לכן כתבתי לליז הודעה - אני יודעת שהיא תמיד נשארת ערה עד מאוחר.

אני: "את בחיים לא תנחשי את מי פגשתי היום בעבודה!"

לאחר כחמש דקות היא ענתה לי.
ליז: "אני חצי נרדמת וכישורי הניחוש שלי חלשים במצב הזה אז פשוט תספרי לי."

אני: "עיני טורקיז. שאגב קוראים לו אלון."

ברגע ששלחתי את ההודעה, ליז מיד התקשרה. סיפרתי לה את כל מה שקרה היום אחרי שהיא הלכה הביתה.

"חבל שלא לקחת אותו לסיבוב נוסף בשירותים." שמעתי את קולה הלועג בוקע מהטלפון.

"חה חה חה, מצחיק מאוד." השבתי לה בטון ציני.

"האמת לא צחקתי. ועכשיו ברצינות. לא סתם ראית אותו שוב, היית צריכה לקבוע איתו. הרי אמרת בעצמך שהיה לך טוב איתו והתגעגעת לסקס." עברה ליז פתאום לטון רציני יותר.

"את לא ראית אותו! יש לו התנהגות מעצבת, הוא נראה כל כך יהיר ומתנשא. החיוך שלו פשוט מעצבן כל כך!" החיוך הזחוח שלו הופיע מול עיניי.