שתיתי כחצי כוס מכוס היין המלאה שלי, בתקווה שהיא תעזור לי להוריד את הגוש שנתקע בגרוני וגרם לקולי לרטוט. הבחנתי במבטה הדורש של ליז, היא נגבה את דמעותיה והמתינה בסבלנות - לא מאופיינת לה, להמשך. "זה היה באמת עינוי לשנינו ויכולתי להבין אותו מצד אחד, אך מצד שני הייתי כל כך עייפה ומותשת ממערכת היחסים הזאת... פשוט הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר להמשיך בצורה הזאת ושלא נשארו לי יותר כוחות נפשיים."
"אפשר להבין אותך." ליז לחשה בעידוד וחיבקה את הכרית שנחה לידה.
"למחרת כשיצאתי מבית הספר ראיתי ליד השער את החבר הכי טוב של דוד - אנדריי, הוא היחיד שידע עלינו הכל. מסתבר שהוא התחיל לצאת עם אחת הידידות שלי מבית הספר וחיכה לה. עצרתי להגיד לו שלום ודיברנו קצת. הוא אמר לי שדוד באמת סובל ושהוא בחיים לא ראה אותו ככה." מזגתי לשתינו עוד מהיין בזמן שדיברתי. "אנדריי סיפר לי שדוד שוקל ברצינות לעזוב את הארוסה שלו והדבר היחיד שעדיין מונע ממנו זה ההורים שלו, שמאוד חשובים לדוד והוא מאוד אוהב אותם. אדריי רצה שאנסה להבין את הצד של דוד, הוא גילה לי שבעבר לדוד היה אח שנפטר ממחלה כשהיה קטן ולמרות שדוד זה כל מה שנשאר להורים שלו, אבא של דוד הוא מהדור הישן ובשבילו כבוד משפחתי הוא מעל הכל. דוד ידע שאבא שלו בחיים לא יסלח לו אם יהרוס את השם שלהם וינתק איתו קשר וגם יכריח את אמא של דוד לעשות את אותו הדבר." נשיחזרתי בקצרה את השיחה שלי עם אנדרי.
"כל פעם דעתי על דוד משתנה, רגע הוא בן זונה ורגע אחרי אני מרחמת עליו." אמרה בתגובה ליז.
"הוא באמת היה מסכן. ידעתי שהוא לא יקבל החלטה ושנינו נמשיך להתענות, בגלל זה אני הייתי צריכה לעשות את זה... או שבעצם פחדתי שהוא יחליט להישאר איתי ובגללי ההורים שלו ינתקו איתו את הקשר. לא רציתי שיבחר בי ואחרי תקופה ישנא אותי ויאשים שהרסתי את הקשר שלו עם ההורים שלו." נשמתי בכבדות לפני שהמשכתי. "גם אם לא הבנתי את כל העניין עם נישואין מאורגנים וכבוד משפחתי, יכולתי להבין עד כמה הוא אוהב את ההורים שלו ואחרי השיחה עם אנדריי לא יכולתי שלא לחשוב גם עליהם. הם כבר איבדו ילד אחד ולא רציתי להיות הסיבה בגללה יאבדו עוד אחד." עד היום אני לא בטוחה האם פעלתי נכון, או שההחלטה שלי הייתה שגויה?
"נו, אז מה עשית?" היא רכנה לכיווני בשאלה.
"האמת לא ידעתי מה לעשות ואיך, אבל ידעתי שזה חייב להיגמר. הוא באמת עזב אותי בשקט לכמה ימים אבל אז יום אחד הופיע מתחת לבית שלי." שוב הזכרונות עלו.
התקדמתי לביתי בהליכה איטית, מהרהרת ולא מבחינה באף אחד עד שהגעתי לכניסת הבניין שלי, בה הבחנתי בדמות מוכרת עד כאב. הוא ישב על הספסל - שעון, כשפניו בתוך כפות ידיו. רציתי להימנע מלפגוש בעיניו והתכוונתי להסתובב כדי לברוח אך הוא בדיוק התיישר במקומו וקלט אותי.
YOU ARE READING
הסוף הוא בעצם התחלה
Romance"הסוף הוא בעצם התחלה למשהו חדש, כך תמיד אמרה לי חברתי ליז. אמנם הסכמתי עם דבריה אך התחלה בשבילי הייתה חיי שיגרה שהתאימו לי וסוף למערכות יחסים ואהבה. הרי שמיציתי כבר את מכסת הריגושים והרפתקאות הרומנטיות בחיי כי בסוף כולן נגמרו בכאב ובשברון לב. רציתי...
