ג'ימין הרגיש מוזר.
הוא חזר לחייו הישנים. הוריו התנהגו כאילו שום דבר לא קרה, כאילו היא לא קיימת.
הוא לקח שבוע חופש מבית הספר כדי לאפשר לגופו להתאושש לפני שחזר. הוא קיבל כמה מבטים מוזרים אבל איש לא אמר לו דבר. אפילו לא קריסטל, שנתנה לו מבטים מלוכלכים כשראתה אותו במסדרונות.
זה היה כמעט כאילו הוא מחק את אותו חלק מחייו. כאילו שתשעת החודשים האחרונים היו חלום שהוא סוף סוף התעורר ממנו. הוא התעורר כל בוקר מדלג בשמחה במדרגות בהן חיכו הוריו במטבח עם ארוחת הבוקר
"מממ אמא זה ממש טוב." הוא אמר כשאכל פרוסת לביבות נוספת. היא מחייכת אליו במאור פנים.
"תודה לך יקירי." היא לוגמת מהקפה שלה.
"אז מה שלום ג'ונקוק וטאהיונג? לא ראיתי אותם זמן מה." ג'ימין עצר כל הערה שרצה להעלות על כך שהיא אפילו לא ראתה אותו חודשים. זה מה שהוא רצה. הוא רצה להתחיל מחדש עם משפחתו. ג'ימין רצה לשכוח מה קרה להפריד ביניהם. הוא היה מאושר, מאושר לחלוטין.
"כן. אני אזמין אותם." הוא מלמל במהירות בסיום ארוחת הבוקר שלו.
"אני צריך לצאת לדרך. לא הייתי רוצה לאחר ללמוד." "שיהיה לך יום נהדר מותק."
-
"היי חבר'ה!" ג'ימין דיבר בעליצות וניגש לחבריו. "היי." הם בירכו ונתנו לו חיבוק. גם הם נמנעים מלדבר על האירועים שהתרחשו. זה לא שהם רצו לא לחשוב עליה לעולם הם רק האמינו שכך עדיף. הם לא רצו שחברם יתעצבן עליהם בגלל משהו שהם לא יכלו לשנות. אז הם בחרו לעשות בדיוק את מה שג'ימין רצה. הם לא דיברו עליה. הם לא הזכירו אותה סביבו.
"אז שמעת?" התחיל טאהיונג כשהשלושה עשו את דרכם לשיעור הראשון שלהם. כמו בימים הטובים. ג'ימין כבר לא היה צריך לדאוג. הכל היה כמו קודם. הכל היה מושלם. אין יותר לחץ. הדבר היחיד שעליו היה צריך לדאוג היה בית הספר והרזיה.
"ג'ימין" אמר הילד פנה לחברו.
"אתה בסדר?"
"כמובן שאני." לדבריו, מחייך ממשיך בהליכתם. לא הייתה לו סיבה שיהיה משהו לא בסדר. חייו היו בדיוק כמו שרצה. הוא היה נער רגיל. שום דבר לא עיכב אותו. ללא התחייבויות. אין אחריות.
-
"איך היה בית הספר היום?" שאל אביו עם חיוך חביב על פניו.
"נהדר. הצלחתי במבחן החשבון שלי." ג'ימין אמר בשמחה, אביו שיבח אותו על היותו צעיר חכם.
"צפוי לך עתיד מזהיר." המתבגר חייך לאבא שלו. הוא היה חביב ביותר עם הילד מאז שחזר הביתה. זה היה כמו שמעולם לא אמר כלום לילד. כאילו הוא לא זרק אותו החוצה.
"התחלת לחשוב איפה אתה רוצה ללמוד בקולג '?" חייו חזרו לשגרה. הכל היה זהה למה שהיה לפני שבעה חודשים לפני שהעיפו אותו החוצה.
-
בסוף היום ג'ימין הולך להתקלח. מדי יום הוא היה מסתכל על ההשתקפות במראה. בוהה כלפי מטה עיניו מתמקדות בסימני המתיחה שקישטו את בטנו וירכיו. מוחו מציף את זיכרונות החודשיים האחרונים. מחשבותיו הובילו אותו לחשוב על בתו. הילדה הקטנה שאפה זהה לזה ששל יונגי, שפתיה דומות לשפתיו של ג'ימין וראש שיער מלא. עיניו של ג'ימין הבהיקו. הוא כיסה את פניו בידיים רועדות.
"אתה מאושר. אתה מאושר. אתה מאושר." הוא קרא לעצמו שוב ושוב. המסכה שניסה להדביק נואשות על פניו נשלפה ללא רשותו.
"רצית את זה." הוא דיבר לעצמו.
"יש לך חיים נורמליים. יש לך הורים תומכים אוהבים." הוא המשיך. נשימתו נעשתה לא אחידה מכיוון שהוא לא הצליח להוציא את התמונה של בתו מדעתו. האם היא הייתה בסדר? האם יונגי הצליח להתמודד עם הטיפול בה? האם היא אוכלת טוב? הוא נשם עמוק וחשף את עיניו. הוא ראה את סימני המתיחה שמייצגים את כל מה שעבר עליו במהלך התקופה האחרונה.
זה לקח לו דקה אבל הוא הצליח להתאושש ולהניח את מסכת השמחה שוב. הוא התעלם מהתחושה הכואבת שיש לו בלב. הכאב שבמקום להתפוגג נראה רק שהלך וגבר ככל שעברו הימים. הוא היה צריך להתעלם מזה. להתנהג כאילו זה לא היה שם מהרגע שהוא התעורר לרגע שהוא הלך לישון.
הוא היה צריך להתנהג כאילו הוא בסדר. כאילו היה מאושר מחייו.
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
פרק 27🤗
YOU ARE READING
Mistake//yoonmin( מתורגם)-הושלם
Romanceזאת הייתה טעות. טעות מטופשת, טיפשית! יונגי מכניס את ג'ימין להריון. כולל: boy×boy הריון גברי תורגם מ: __QueenJC__
