הסיפור *לא* נגמר עצוב!
"למה עומדים כל כך הרבה מכשולים בנינו?" שאלתי כשדמעות זולגות מעיני, "למה זה לא יכול להיות רק אני ואתה, ביחד?" המשכתי, מוחה בדרך את דמעותי, "אל תדאג אהוב, זה אני ואתה, ביחד, ולא משנה מה יקרה, אני אוהב אותך, ותמיד אוהב"
הסיפור מכ...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
נקודת מבט לואי:
אני ואלינור נכנסו לבית המלון "The Landmark",ובתוך שניות ספורות כבר אספו את המזוודות שלנו והראו לנו את חדרנו.
לאחר שהסדרן בירך אותנו לשהות נעימה והראה לנו את מיקומם של כל חדר ה"פעילות",(בריכה ספא וכו... ה.כ) הוא יצא מהחדר בבכרת שלום והשאיר אותנו להסתגל למקום.
החדר היה גדול, הוא כלל מיטה זוגית, טלוויזיה, ג'קוזי, מטבחון קטן, אמבטיה, מקלחון ושירותים, ומיני סלון.
לאחר כמה דקות שאני מסייר בחדר, התיישבתי במיטה ליד אלי שכרגע צפתה בתוכנית האהובה עליה "חברים" בטלוויזיה
אמי כרגע בבית החולים,בדיקת שגרתיות קבועות לאחר שניצחה את מחלת הסרטן האיומה והקשה.
'היי חמוד שלי חזרתי הביתה, שמעתי את אמי אומרת בזמן שנכנסה בדלת. ניגשתי אליה ופניה היו נפולות ועצובות. שאלתי אותה מיד מה קרה, שונא לראות את אימי עם פרצוף שלא משדר את השמחת חיים הנפלאה שלה. " היום הייתי בבית החולים כי לא הרגשתי טוב בזמן האחרון, אמרו לי שמחר יגיעו תוצאות בדיקות הדם ובנתיים עדיף שאשר בית ואנוח"ענתה לשאלתי והנהנתי בראשי, מנסה כמה שיותר להסתיר את הדאגה. לאחר עוד כמה דיבורים והחלפת חוויות מהיום שעבר,החלטנו ללכת לצפות בסרט בסלון.
ביום למחרת היה צלצול מהטלפון של אמי, עניתי לטלפון וזה היה מבית החולים, גילו לה סרטן השד. בשנייה שהרופא סיפר לי את הבשורות נפלתי על ברכיי בבכי, שומע את אימי רצה במהירות במדרגות עם צעקות כמו, 'מה קרה??' ו- 'לואי אתה בסדר?' סיפרתי לה את הבשורות מהרופא, רואה את הדמעות בעייניה, "אל תדאג אהוב שלי, הכל יהיה בסדר" אמרה לי בעוד מלטפת את פניי,מנסה להסתיר את הכאב שלה, מה שלצערי לא עבד. האמנתי שהיא חזקה מספיק בשביל לעבור את זה, אבל כאב לי, כל יום שעובר היא נהיית חלשה יותר, חיוורת יותר, ועצובה יותר. כאב לי לראות את הימים שהיא לא יוצאת כי סובלת מכאבים, כאב לי לראות איך הפנים שלה מחווירות, כאב לי שהיא לא הצליחה להחזיק דבר מבלי לרעוד.
עברנו המון טיפולים, עבדתי בשתי עבודות בשביל להצליח לממן את טיפוליה הרבים, הביקורים אצל הרופאים והכימותרפיה. לאחר כמעט שנה וחצי, הרופא התקשר להגיד לנו את התוצאות של הבדיקות החודשיות, ואני לא יכול לתאר את מה שהרגשתי כשהוא אמר לי שהגידול נעלם. שמחה, הקלה, ואבן בגודל של כל לונדון יורדת לי מהלב, אמא שלי בסדר. מאז אותו היום כל חודשיים וחצי אמי הולכת לבית החולים לבדיקות, בדרך כלל אני מגיע איתה אך היום אמרה שמעדיפה ללכת לבד, שהיא לא רוצה לתקוע אותי איתה בבית החולים שוב, כמובן שלא הפריע לי להיות איתה אך עשיתי כבקשתה.'
