To the end of the world for you- larry stylinson

-34-

*שלושה וחצי חודשים אחרי *

כמעט ארבעה חודשים בלי העיינים הכחולות האהובות עלי, בלי החיוך שיוצר קמטים קטנים בעיינים, בלי הזרועות שברגע שהן מחבקות אותי הן גורמות לי להרגיש מוגן, בלי המקום הבטוח שלי, בלי לואי.

בחודש וחצי הראשונים לאחר הפרידה שלנו לא יכולתי לצאת מהמיטה. נייל היה בא אלי על בסיס יומי, מנסה לגרום לי לצאת החוצה, לצאת מהמיטה, לאכול לשתות, ואפילו להתקלח. כשחושבים על זה הייתי כמעט שבועיים בלי מקלחת, התחלתי להבין למה נייל נכנסת עם מסכת חמצן לחדר שלי כל פעם, החדר היה סגור וחשוך, ומסריח עקב העובדה שבנאדם ששוהה בו 24/7 לא התקלח אפילו. לאחר שבועיים התקלחתי סוף סוף, ורק לאחר קצת פחות מחודש הסכמתי לצאת מהבית.

' "הארי עברו שלושה שבועות אתה חייב כבר לצאת מהבית"נייל אמר, עומד יחד עם ליאם וזאין בפתח דלת החדר שלי. "אני לא רוצה נייל" מלמלתי מתוך השמיכות, מושך אותך עוד יותר למעלה אם זה בכלל אפשרי. "האז אני יודע שאתה עצוב, אבל-" "עצוב? עצוב זה התיאור שלי כרגע?" קטעתי אותו, "עצוב זה בנאדם שגילה שנגמר השוקולד בבית, עצוב זה בנאדם שקיבל נכשל, מה שאני כרגע זה לא עצוב" אמרתי לו, מנגב את הדמעות שכבר הספיקו להגיע לפני שאני ממשיך, "נייל, אתה יודע מה זה שמוציאים איבר מהגוף שלך? חתיכה מהלב שלך?" שאלתי והוא הניד בראשו, "התיאור לזה זה לא עצוב נייל, זה שבור" אמרתי לו, מיבב בבכי. "הארי... הכל יהיה בסדר אני מבטיח" הוא אמר לי תוך כדי שעטף אותי בזרועותיו, "איך אתה יכול להגיד את זה? איך אתה יכול להגיד שהכל יהיה בסדר שהוא כרגע כנראה נמצא איתה? מאושר איתה, מחייך אליה, איך אתה יכול להגיד שיהיה בסדר שהיא כרגע נמצאת במקום שאני הייתי בו? בבית שלי? או לפחות במה שהרגיש כמו בית בשבילי" אמרתי לו, הדמעות לא מפסיקות לזלוג לשנייה, "אני יכולה להגיד את זה לפי הדרך בה העיינים שלו נוצצות כשהשם שלך עולה לשיחה" ליאם אמר, נכנס גם כן לשיחה, "אני יכול להגיד את זה לפי הדרך בה הוא מתנתק מהעולם בחולמנות, ואני בטוח שהוא חושב אך ורק עליך" זאין הוסיף, "האז הוא אוהב אותך, יותר משהוא אהב כל בנאדם בחיים שלו" נייל אמר לי ולא יכולתי לעשות דבר, ובכן, דבר מלבד לחבק אותו'

אני כרגע במאפיה בדרך לקנות לחם לבית שלי לאחר שעברתי בסופר וקניתי את כל שאר המצרכים שצריך, בכל זאת כבר חודש וחצי שלא עשיתי קניות. אני יורד במורד השביל עם ראש מורכן, מתנגש בטעות במישהו בדרך. "אני כל כך מצטער אני לא שמתי לב ו-" מלמלתי במהירות והרמתי את ראשי, נגעל למראה פני. "דניאל" אמרתי בגועל, דניאל, האבא החורג של לואי. הוא התחתן עם אמו של לואי כשלואי היה בן 14, ואכשהו גרם ללואי לסמוך עליו מספיק בשביל לגרום לו להפוך אותו לאופוטרופוס החוקי שלו עד גיל 24, אחד האנשים השנואים עלי אישית. "הארי" הוא אמר בחיוך מגעיל ומתנשא, "ובכן הארי, איך המרגש להיות רווק?" הוא שאל והכעס בער בתוכי, "איך אתה פאקינג מעז? לואי סמך עליך מספיק בשביל להפקיד את הפאקינג חיים שלו בידיים שלך וכל מה שאתה עושה זה לגרום לו לסבול?" שאלתי בצעקה, "מי אמר שהוא סובל? אתמול שהוא ואלינור היו אצלינו היה נשמע שהם מאוד נהנים מהחדר למעלה" הוא אמר ופני מיד נפלו, אני אף פעם לא חשבתי על הקטע הזה, הוא שכב איתה? טוב הארי ברור שהוא שכב איתה הוא אוהב אותה, לא אותך, יש סיבה למה הוא עזב אותך. חשבתי לעצמי ומיד דמעות עלו לעיני, המשכתי במהירות בשביל, אפילו לא טורח להפרד מדניאל, פשוט ממשיך ישר למאפיה, רק מחכה לראות את האנשים שאני אוהב שם.