To the end of the world for you- larry stylinson

-33-

בגלל שאיכשהו הגעתם למטרה ביומיים אז אני כותבת לכם שוב פרק.
קחו לכן תמונה מההופעה של הארי היום :)

אזהרה! ספוילר לג'ין הבתולה בפרק:)
תהנו!!

-----------

הארי ואני עומדים בפתח הבית שלי, דמעות בעינינו. "האז אני כל כך מצטער, אם לא הייתי עושה את הטעות הזו בגיל 18 היינו יכולים להיות יחד" אמרתי לו, מוחה דמעה בוגדנית שברחה מעייני, "לו אני כבר אמרתי לך, אחכה לך גם גם חמש שנים אם צריך, אני לא עומד לוותר עליך כל כך בקלות" הוא אמר עם חיוך קטן על פניו, "אני אוהב אותך" אמרתי לו, משתדל לא להתפרץ בבכי, "גם אני אוהב אותך בייב, יותר משתוכל לדמיין" הוא אמר לי והניח נשיקה קטנה על מצחי, מסתובב לדלת והולך.

בשנייה שדלת הבית נסגרה פרצתי בבכי, נופל על הרצפה, (זה הזכיר לי את הקטע מג'ין הבתולה שאמרו לה שמייקל מת, סליחה על הספויילר ה.כ) זהו זה, זה קרה. 

אחרי שעות של בכי ידעתי מה עלי לעשות, אמנם נפרדתי מהארי, אבל אבא שלי לא ישחרר ממני עד שאחזור אליה. זה עצוב מאוד למען האמת, כאילו, הוא לא רוצה לקבל את הקהילה? בסדר. אבל אני הפאקינג בן שלו, אני לא מבין איך הוא מסוגל לא לקבל את הבן שלו, זה כמו לתת לי כאפה בפנים ולהגיד לי, "אתה לא הבן שלי" הורים אמורים לתמוך בילדים שלהם בכל מצב, במיוחד כשזה נוגע לאהבה שלהם. והוא? לא רק שהוא לא קיבל את מי שאני, לא קיבל את הבנאדם שאני אוהב, הוא גם רוצה שאחזור אליה. אלינור לא בנאדם רע שלא תבינו לא נכון, אבל אני לא אוהב אותה. יש בנאדם אחר שכבר ממזמן הלב שלי שייך לו, וכל אדם שינסה לקחת את הלב ממנו, נכנס לרשימת האנשים שאני לא אוהב. (סליחה על הפסקה חברים, רק פורקת קצת עצבים. לא מבינה איך הורים לא יכולים לקבל את הילדים שלהם ה.כ)

לקחתי את הטלפון מהסלון, מתקשר אליה. "לואי?" שמעתי את קולה המופתע אומר, "היי אל, רציתי לדעת אם נוכל להפגש היום? אני צריך לדבר איתך" אמרתי לה והיא ענתה לחיוב, "אז נפגש בארבע בבית קפה" אמרתי, יודע שהיא יודעת על איזה בית קפה מדובר. כשהיינו בתיכון שם היה הדייט הראשון שלנו, ומאז היינו הולכים פעם בשבוע לבית הקפה הזה, זה נהפך ל"מקום שלנו".

התקשרתי לליאם, מספר לו הכל, מהרגע שנכנסנו לבית של ההורים שלי, עד הרגע שניתקתי את הטלפון עם אלינור. "לו.. אני לא יכול לדמיין כמה זה קשה לך, אבל אני כן יכול לעזור לך" הוא אמר לי והרמתי את גבותיי בבלבול, "איך?" שאלתי אותו והוא מיד החל לדבר, "אז ככה..."

השעה ארבע הגיעה, ואני יושב בשולחן בית הקפה, אלינור מולי. "אל חשבתי על זה..."

נקודת מבט הארי:

אני כבר שעות שוכב במיטה שלי בתוך השמיכות, בוכה ללא הפסקה. אני יודע שאמרתי ללואי שזה בסדר ושאחכה לו, ואני באמת מתכוון לזה, אבל זה כואב לי. זה כואב לי שלמשך יותר משנה לא אוכל לראות את הקמטים הקטנים בעיניו כשהוא מחייך, לא אוכל להחזיק אותו בזרועותי, לא אוכל לחוש את שפתיו על שלי. המחשבה על זה שבנאדם אחר יזכה לחוות איתו את כל הרגעים שאני חוויתי איתו, לשכב איתו במיטה ולחבק אותו בבוקר, לנשק את שפתיו, וכל זה במקומי. הדבר שהכי מכאיב לי זה שהבנאדם הזה זו האקסית המיתולוגית שלו, הוא היה איתה ארבע שנים, הסיבה היחידה שנפרדו הייתה עקב.. נו אתם יודעים. מה אם בעוד שנה הוא יחליט להשאר איתה? או שהוא לא ירצה אותי יותר? אני יודע שאחכה לו. לא אצליח לצאת עם אנשים אחרים כשאני יודע שכל יום אני מתקרב ללהיות איתו שוב,  ועם כמה שזה נשמע קיטשי, או מוגזם, ההרגשה שיש בנאדם שמוציא ממך את ההכי טוב בעצמך, שעושה אותך מאושר, היא ממכרת, וכשאתה אוהב את הבנאדם הזה, היא בלתי ניתנת לשליטה, אתה רק רוצה לקבל מזה עוד, וכשלוקחים גם את ההרגשה ממך וגם את הבנאדם, זה ליפול לתוך תהום, מבלי יכולת לצאת משם. (אלוהים ישמור הארי איזה בנאדם מגזים, קצת פחות דרמה בבקשה, למרות שזה בהחלט נשמע כואב ): ה.כ)

הדבר היחידי שאני מקווה שיקרה זה שהוא יהיה מאושר, איתי או בלעדי, עדיף איתי. 

-----------
אני לא מחבבת את הפרק אבל אתן תתמודדו כי זה בנתיים מה שיש.
אבל היי! לפחות העלתי מהר!!

הארי אתה רכושני, אך מתוק.

בגלל שהגעתם תוך יומיים למטרה אז נשארתי ערה למרות שאני קמה עוד כלום זמן וכתבתי לכן פרק! זה כמה אני אוהבת אתכן!

טוב אז אפסיק לחפור.

מטרה: 25 הצבעות, 37 תגובות.

לימודים נעימים מחר! ולמי שמזליסט ויש לו גשר אז תהנו!!

אוהבת!xx