5

221 20 71
                                    

פרק 5: יום רגיל לחלוטין

צליל שכבה על המיטה שלה, קוראת את אחד היומנים הישנים שלה.

למי שלא כותב יומן, בחיים לא תבין את הסיפוק שבקריאת יומן שכתבת לפני שנים.

אני התחלתי לכתוב בכיתה א', זה פשוט קורע.

סליחה, סליחה, אני חוזרת לנושא...

היא אכלה תפוח, ובדיוק כמוני, היא כבר חצי שעה על אותו תפוח מסכן.

למרות שבתפוחים אני ממש מהירה, אני מתה על תפוחים....

בכל מקרה, היא אכלה, וקוראת את הקטע האהוב עליה.

כאילו, הקטע האהוב לקריאה, להיות בסיטואציה לא היה כל כך כיף....

'היום, 23/8, חודש אחרי היום הולדת שלי,

אני די מתלבטת מה אני אמורה לחשוב על זה.

מצד אחד, אני עצובה, לא היה לי יום הולדת נורמלי כמו כל ילד או ילדה בת 13.

מצד שני, עברתי משהו בגלל הרצח של דיימון והמוות של מאיה.

התחזקתי.

למדתי.

כן, גם נשברתי, אבל אי אפשר ללכת קדימה בלי ליפול! "אדם שמעולם לא עשה טעות הוא אדם שמעולם לא ניסה משהו חדש" לא כך אמר איינשטיין? הוא צודק, זאת רק נותן לי אפשרות לבנות את עצמי ולהתקדם, אסור לי לתת לזה לישבור אותי!

יש רק בעיה אחת.

זה הרבה יותר קל על הדף מאשר במציאות.

אני ממשיכה לעשות את כל הפשעים האלה, כבר לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה מרוב גועל.

לפני יום, איזשהי מוכרת אמרה לי להסתכל על המראה, ואז החמיאה לי שאני ממש יפה.

כל מה שאני יכולתי לראות היה את כל האנשים שהרסתי את עבודתם, גרמתי שיפטרו אותם, ועשיתי להם את הגיהנום.

כמובן ששום דבר לא היה בכוונה, אבל זה לא משנה את התוצאות!

בכל פריצה לבנק, בכל הריסה של מישהו אחר, האחראים של המקום מחפשים את מי להאשים.

בגללי, האנשים האלה איבדו את העבודות שלהם.

הם בגללי ברחובות!

אני מוצאת את עצמי בוכה כל הזמן, מבפנים ומבחוץ.

יכול להיות שבגלל זה לא היה להם כסף להאכיל את התינוק, והוא מת.

אני עושה כמיטב יכולתי לפצות על זה.

אני מחפשת בעזרת הקשרים שלי את האנשים האלה, שבגללי הם סובלים, ונותנת להם בסתר כמויות של כסף.

אבל אני יודעת שזה לא מספיק.

להרוס לאנשים את החיים ואז לטעון שנתתי להם כסף בתמורה, זה לא בסדר.

למשמע קולה 3/ חיים ומוותWhere stories live. Discover now