16

181 14 195
                                    

פרק 16: בננת המזל

ריאן מצמץ, מסתכל על השלט של המלון.

"אתה בטוח שזה המקום הנכון?" הוא שאל בפיקפוק.

אלון הינהן בחיוך רחב "אני דווקא חושב שזה אחלה, לא? שמעתי שהמבקרים פה מקבלים צלחת פסטה לפרצוף!" הוא נשמע נלהב

הבחור הקטן נאנח, ממשיך לנעוץ מבט בשלט.

"מי קורא למלון שלו 'פסטות לא טריות'?" הוא רטן.

"מי שקוראים לו שינג" נשמע קול נמוך ועליז.

בפתח המלון עמד אדם מבוגר, בסביבות העשרים או שלושים של חייו.

הוא היה נמוך מאוד, לא גמד, אבל נמוך.

שיער שחור, מבולגן וקוצני, על מצחו בנדנה לבנה.

עינייו הכחולות והמעט מלוכסנות נראו נלהבות במיוחד,

הסיני העליז הרים את ידו ללחיצה "נעים מאוד!" הוא אמר נרגש, "שינג גקסון, ואני תפוס, אז אל תנסו אפילו" הוא אמר בהתלהבות.

"וואו, תרגע קטנציק, אנחנו נשואים כבר תשע שנים" נשמעה נחירה צוחקת, וגבר נוסף התקרב.

שערו הבלונדני היה כמעט לבן, ועינייו הירוקות אפורות סרקו את אלון וריאן בגיחוך.

"זה בעלי, ומנהל המלון" הגבר הבלונדני אמר בנינוחות מזוייפת.

"אני שמעון!" שינג קפץ בנלהבות, וריאן מיצמץ.

"הוא לא באמת שמעון, הוא פשוט מאוד אוהב את השם הזה" הגבר הבלונדני הסביר, וחייך אל בעלו, תופס בידו ומרמז לו להירגע.

"אני גספר גקסון, אני מניח ששילמתם על חדרים מראש?" הוא שאל ברוגע, מתקרב לעבר אחת המזכירות, מתעסק בחליפה שלו.

"אה... גם אתה המנהל של המלון?" ריאן שאל בבילבול, ואפשר להבין אותו, מבין השניים, גספר נראה הרבה יותר מאורגן ומתנשא, לעומת שינג, שהתנהג כמו בן שלוש והתלבש כמו נער מתבגר, כולל אוזניות אלחוטיות שהיו סביב צווארו.

גספר נחר "נאאא, אני עובד פה רק כדי לעזור לקראב, אני שונא לקוחות, הם תמיד מצפים שנעשה הכל בשביל שיהיה להם טוב, הבוצדמים האלה" הוא רטן.

אלון מיצמץ "מי זה קראב?."

גספר הצביע על שינג כאילו זה ברור מאליו "והוא וואפל!" שינג צהל "זה אמור להיות מאלפוי, הוא לא טוב בלהגות מילים נכון" גספר מילמל, מחייך לעבר בעלו, ומתעלם לחלוטין משני הלקוחות הנבוכים שלא הבינו מאיפה הם נפלו עליהם.

"אה... אדונים" המזכירה קראה למנהלים במבוכה, בברור עדיין לא בטוחה איך לקרוא להם.

"כן?" שינג שאל בהתלהבות "איזה חדר הם? תוכלי להוסיף להם מלא ממתקים על חשבון המנהל?."

למשמע קולה 3/ חיים ומוותWhere stories live. Discover now