פרק 21: מחנה החצויים
פוקס שכב במיטה בביתן הרמס, מרגיש לא בנוח שאחותו לא יכלה לישון באותו אזור כמוהו.
מחשבות לא הפסיקו לכרסם את ראשו.
הוא התקדם באיטיות לכיון האזור המשותף של ביתן הרמס, מקווה שאחותו תצא מאזור של הבנות.
פוקס מיצמץ בהפתעה כשראה את אחותו ישנה על הספה, כשזרזיף של רוק נוזל מפיה הפתוח.
הוא חייך חיוך קטן כשראה את ראשה מושען על החלון.
סרינה נורא אהבה את השמיים בלילה, לא פעם היא ברחה מהבית, והוא היה מוצא אותה באזור ריק מבניניים גבוהים, בוהה בשמיים ומחכה שיעלה הלילה על ניו יורק.
הוא התיישב לידה, מסתכל על פניה הקטנות והילדותיות.
פוקס נאנח בשקט, עצוב.
נערה אחת עם שיער בלונדיני, שאמרה ששמה הוא אנבת' צייס', אמרה לו שלמרות שאחותו לא חצוייה, הריח דבוק בה חזק מידי.
הריח שלו- ריח החצויים שלו- דבק באחותו הקטנה חזק, אנבת' הסבירה שכנראה היא גם לא ירד.
אז היא תסבול ממפלצות למרות שהיא לא חצוייה בכלל.
פוקס כבש יבבה.
זה כל כך לא הוגן!.
הוא שיחק בשערה של אחותו בעדינות, מתחיל לעשות את קוקיות כמו שעשה לה כשהייתה קטנה.
לא משנה בת כמה היא תיהיה, בשבילו, סרינה תמיד תיהיה הילדה בת החמש שהפכה שולחן על הגננת שלה כשחשבה שהיא מפלצת.
מצחיק איך החוסר טאקט והזהירות של סרינה כל כך חמודים.
הוא חייך אליה חיוך קטן, תוהה אם הוא צריך להיות מודאג ממי ההורה האלוהי שלו.
הוא החליט שזה משתנה, ואין תשובה קבועה.
הוא נאנח והסתכל על התקרה.
שחור השיער לקח נשימה עמוקה, והוציא עיפרון ופנקס.
בתור עיתונאי הוא הסתובב בכל מקום עם כלי כתיבה קטנים, לכל מקרה.
הוא התחיל לכתוב בכתב מחובר ומסודר להפליא את הבעיות בניסיון לסדר אותן במוחו.
פוקס העביר את מבטו על המשפטים, מתקן טעויות ומסמן את הדברים הדחופים.
הסדר והאירגון הרגיעו אותו, והוא הרגיש יותר 'נקי' בראש.
הוא חייך, מתחיל להעביר בראשו את המשפטים האהובים עליו.
"מציאות היא אשליה בלבד, אך אחת תמידית." אלברט איינשטיין.
הוא היה בן אדם מוזר מאוד, אבל גאון מבריק, ואם אני מבינה אותו נכון, הוא מתכוון שלמציאות אין משמעות, ואתה צריך להיות מרוכז בדברים החשובים, ולא באשליה.
YOU ARE READING
למשמע קולה 3/ חיים ומוות
Adventure(3 מתוך 3) היי! ברוכים הבאים לספר ה3 של למשמע קולה, תהנו! קרדיט ל noameir222 על הציור שבכריכה קרדיט ל Arilola1 על העיצוב של הכריכה ---------------------- אלון. כן, האח הלא מסופר. כל כך הרבה שמעתם עליו, אבל אם זאת, כל כך מעט. זה הסיפור של הסירנה הבן...
