"טיודור, אתה חושב שהוא חי?" קול נשי העיר אותי משנתי. פקחתי את עיניי ונבהלתי למראה האישה הקרובה שהתיישבה ממש קרוב אליי "הו אתה חי!" אמרה בשמחה וקמה. הבטתי בה מבולבל עד שהתרחקה ונשארתי לבד, הבטתי הצידה וראיתי את הנרי, לפחות הוא כאן איתי. עברו שלושה ימים מאז שיצאתי מלונדון ובכל בוקר אני מוצא לי עץ אחר לישון מתחתיו, אני והנרי מתקדמים בעיקר כשמחשיך כי בבוקר אני לא מפחד לישון.
מה האישה חשבה בכל מקרה? שאני מת? גיחכתי למחשבה, קמתי מהדשא ועליתי על הנרי, התחלנו לרכב במורד השביל שממנו באו אנשים וחלפו על פנינו. כשירדנו בשביל הופיע שוק וחנויות בצדי הרחוב, שלט התלוי מעל מבנה שעליו כתוב 'מדאם ג'וזט' תפס את עיניי, אני מניח שהיא תופרת. נכנסתי לחנות והבטתי מסביב, הכל בדים ושמלות, כנראה שצדקתי והיא באמת תופרת.
"שלום, איך אוכל לעזור לך?" אישה שאלה והסיחה את דעתי מכמות הבדים הגדולה שהייתה בחנות
"שלום, רציתי לדעת אם תוכלי להגיד לי באיזה עיר אני נמצא?" שאלתי מעט מהסס. פחדתי שהיא תגיד שאני עדיין בנוטינגאהם כי הייתי שם במשך יומיים וניסיתי למצוא את הגבול עם יורקשייר ומזלי לא היה איתי, שאלתי עשרות אנשים לאן אני צריך ללכת וכולם התעניינו למה אני צריך ללכת ליורקשייר במיוחד שהשמועות על לואי התפשטו.
"יורקשייר אדוני" אמרה ואנחת רווחה נפלטה מפי. חיוך עלה על פניי והרגשתי כל כך טוב שאני בקרבתו של לואי, כל מה שנשאר לי עכשיו זה למצוא אותו בדונקסטר אבל איך אדע איפה הוא 'נרצח' ואיפה האחוזה שלו, אף אחד לא יעביר לי את הכתובת שלו, כולם יחשבו שאני מוזר שרוצה גם כן להתנקש במשפחת טומלינסון
"תודה לך גברתי" אמרתי בחיוך ויצאתי במהירות מהחנות, עולה על הנרי וחוצה את השוק עד לשביל רכיבה ריק. עכשיו רק אצטרך להגיע לדונקסטר ואז אמצא את לואי, אני לא יודע איפה אוכל למצוא אותו... לבי נחת כשפתאום נזכרתי בכל מה שכולם אמרו, שלואי דימם על הרצפה. דמעות הציפו את עיניי, לקחתי נשימה עמוקה והתקדמתי על השביל, אני לא מוותר עכשיו. לואי חי והוא מחכה שאמצא אותו.
לאחר רכיבה של שעה הגעתי לעוד שוק, רק קיוויתי שזה השוק של דונקסטר. נכנסתי למאפיה די ריקה והלכתי אל הדלפק, עמדה שם אישה עם חיוך גדול על פניה
"במה אוכל לעזור לך בני?" שאלה בשמחה
"שלום גברתי, הגעתי לדונקסטר?" שאלתי והתפללתי שתענה בחיוב
"כן יקירי" אמרה ועל שפתיי נמרח חיוך גדול "כבר כמה ימים שהשוק שלנו ריק לגמרי" אמרה בעצב
"למה?" שאלתי מבולבל
"לא שמעת?" שאלה וכיווצתי את גבותיי "הדוכס שלנו נרצח ממש כאן מחוץ לחנות, הדם שלו עדיין מרוח על הרצפה" לחשה את החלק האחרון וגלגלתי את עיניי. לואי לא נרצח, הוא חי, אני לא יודע למה אבל אני מרגיש שהוא חי. זה כאילו שמאז שהכרנו הפכנו לאותו אדם ואני יכול להיות בטוח שהוא כאן, אני מרגיש אותו.
יצאתי מהחנות בסקרנות והבטתי על הרצפה מחפש את דמו, עקבתי עם מבטי על הלבנים הקטנות שעל הרצפה עד שפגשתי בצבע אדום כהה שהוביל לכתם ענק של דם. פליטת בהלה נפלטה מסוף גרוני וידיי כיסו את אפי כשדמעות זלגו מעיניי
"לואי" לחשתי ונפלתי על ברכיי. זה הדם שלו, מישהו פגע בו ואני לא הייתי שם איתו. העברתי את ידי על כתמי הדם שהיו על הלבנים ולפתע תפסה את עיניי רצועת עור שחורה עם עיגול כסוף עליה, הרמתי אותה והבטתי בה מקרוב. זה השעון שלו, זה השעון שנתתי לו. סובבתי את השעון ועל גבו הייתה חרוטה המילה 'אמיץ' ודם ממלא את החריטה "הו לואי" ביכיתי ונישקתי את השעון, השעון הוא הדבר הכי קרוב שאוכל להגיע אליו כרגע. לא העלתי על דעתי לרגע שיכול להיות מצב שלא אמצא אותו, שהוא באמת מת כמו שכולם אומרים.
YOU ARE READING
only the brave - Larry Stylinson
Fanfictionבאנגליה השמרנית של תחילת המאה ה-19, הדוכס לואי ואחיותיו עוברים לאחוזת סטיילס לאחר שאימם נפטרה. הארי הילד הטהור של לונדון מסתיר סוד שהופך אותו לחוטא, לואי והארי מתאהבים במציאות שאוסרת עליהם להיות יחד. האם יוותרו על הכל אחד בשביל השני? מכיל: תכנים מינ...
