נקודת מבט הארי
דהרתי עם הנרי אל כיוון האחוזה של משפחת טומלינסון, איש נחמד שהיה בשביל הדריך אותי לאן לפנות ולא שאל שאלות למרות שאנשים מנסים להגן על המשפחה הזאת עכשיו אחרי שניסו להרוג את לואי. בסוף השביל ראיתי מבנה גדול עם חצר ומדשאה ענקית, חייכתי לעצמי והמשכתי לרכב לשם. בעוד רגע אראה את לואי ואחזיר אותו ללונדון.
"מה מעשיך כאן?" שאל אותי השומר שעמד בשער האחוזה
"אני הלורד הארי ממשפחת סטיילס, רציתי לראות האם הדוכס שהתארח אצלנו בסדר" אמרתי, מקווה שיכניס אותי
"הלורד הארי, אני מתנצל על הדרך הארוכה שעשית מלונדון לחינם" אמר והשפיל את ראשו
"תסלח לי?" שאלתי מבולבל, לא הבנתי למה הוא מתכוון
"הדוכס, שינוח על משכבו בשלום לא נמצא כאן, תוכל להישאר באזור עד שימצאו את גופתו ויקברו אותו" אמר ולבי נחת. דמעות עלו לעיניי וכיווצתי את ידי לאגרופים, התקדמתי לעבר השומר באיום והטחתי אגרוף לפרצופו, הוא התקפל על הרצפה ויבב. עליתי מיד על הנרי ודמעות זלגו על פניי
"הוא לא מת!" צעקתי כשהתקדמתי חזרה לשביל. הוא לא מת! ניסיתי לשכנע את עצמי, הוא לא יכול למות, הוא פשוט לא יכול... הוא לא יכול להשאיר אותי ככה כי כבר ממזמן אין דרך חזרה מהרגשות שאני מרגיש כלפיו. אני נשאר כאן בדונקסטר, קרוב אליו, אותו האיש שהוביל אותי לאחוזה סיפר לי על חווה שאולי אוכל לשהות בה בתמורה לעבודות שם, אני רק רוצה להישאר כאן למקרה שלואי כן חי למרות שאני מתחיל לאבד תקווה. כולם אומרים שהוא מת, שהם ראו אותו מדמם על הרצפה. יכול להיות שהם צודקים ואני טועה, יכול להיות שלואי באמת מת ואני לא הייתי שם איתו כשהיה צריך אותי יותר מכל.
עליתי בשביל שמוביל לחווה, מרחוק ראיתי את האורווה בצבע אדום וחשבתי אולי אוכל לטפל בסוסים כדי שאוכל לישון שם כמה לילות ובזמן הזה אמשיך לחפש את לואי. ליד האורווה היה שדה ובית שבטח בו גר הבעלים, לפני שדפקתי על הדלת היא נפתחה ולבי נחת מההפתעה, יצא משם איש שהופתע לראות אותי
"שלום בני, במה אוכל לעזור לך?" שאל בחיוך וסגר אחריו את דלת הבית כאילו הסתיר משהו אך זה לא מה שהעסיק אותי
"שלום, תהיתי האם אוכל לישון באורווה שלך כמה לילות בתמורה לטיפול ועזרה בחווה?" שאלתי וחיוכו גדל
"כן, אתה בהחלט יכול. הייתי מציע לך לשהות בחדר האורחים שלנו אך הוא תפוס" אמר והנהנתי "שמך?" שאל
"הו, אני הלורד הארי אבל תקרא לי רק הארי" אמרתי בחיוך מזויף, הדמעות חנקו את גרוני והיה קשה לשמור אותן בפנים
"אני פול היגינס אבל תקרא לי רק פול" צחקק ולחץ את ידי "בוא איתי אארגן לך שם מקום" אמר והוביל אותי אל האורווה. נכנסנו לאורווה ופול פרש שמיכה על כמה ערימות של קש, הודיתי לו והתיישבתי שם. הייתי צריך לפרוק את כל מה שאני מרגיש, ישבתי מכופף על ערימת הקש, הדמעות שעמדו בעיניי נפלו על פניי כשהרכנתי את ראשי קדימה לרצפה ונשכתי את שפתיי בכאב וצער. הרגשתי שחלק בי מת, כולם אומרים שלואי מת, אולי הם צודקים, למה שאני אהיה צודק אל מול כולם. הם ראו את לואי מדמם על הרצפה וכנראה שהרוצח לקח את גופתו, אני פשוט לא מוכן לקבל את זה, שהבחור שאני אוהב יותר מכל דבר מת.
"פאק" לחשתי והתיישבתי על הרצפה בין ערימות הקש שעטפו אותי במקום זרועותיו החמות של לואי. הרגשתי מת, בלי רגשות, בלי שום דבר, אני לא זוכר את חיי לפניי שפגשתי אותו, הוא שינה כל דבר בי. מהרגע הראשון שהבטתי בעיניו הכחולות כשהוא הציג את עצמו בפנינו ידעתי שאני מאוהב בו, שיש בו משהו מיוחד ואמיתי. גם כשלא הפסיק להדוף אותי נלחמתי עליו כי הייתי מאוהב בו כל כך וכל חלק בגופי אמר לי לא לוותר עליו, הצלחתי, הוא נתן לי להתקרב והיה בשבילי שם בכל מצב. זה היה אני והוא נגד כולם. "אכזבתי אותך" לחשתי מבין הדמעות
"זה לא אמור היה להיגמר ככה" לחשתי בייאוש כשהדמעות חנקו את גרוני "אתה הבטחת שהסוף שלנו יהיה שונה!" קראתי בעצב וקברתי את פניי בברכיי שהיו קרובות לחזי
"איך עזבת אותי פה לבד?" שאלתי והרמתי את ראשי למעלה לשמיים, מצפה לתשובה שלא תגיע לעולם "פאק לואי" לחשתי ויבבתי "אני כאן בשבילך, תצא, תראה לי אם אתה מת"
"אני אוהב אותך" אמרתי בקול שבור והשפלתי את ראשי
"גם אני אוהב אותך הארי" קול נעים שהזכיר את קולו של לואי נשמע בחלל החדר. מיד הרמתי את ראשי מברכיי והבטתי מסביב בציפייה ובלבול עד שפגשתי בעיניים הכחולות שאני כל כך אוהב, לואי עמד שם בכניסה לאורווה שעון על משקוף הכניסה. הדמעות שוב הציפו את עיניי ומיד קמתי ממקומי, הוא גם התקדם אליי ועטף אותי בזרועותיו
"לואי?" לחשתי ובכיתי על כתפו
"כן, כן זה אני" אמר בקול שבור
"אני חשבתי שאתה מת" אמרתי והתנתקתי מהחיבוק. אחזתי בפניו ונישקתי את שפתיו ברכות, לואי אחז בפניי הרטובות מדמעות גם ונתן לי תחושה בטוחה ומוגנת
"אני מצטער" אמר בין הנשיקות. רגליי רעדו ולא יכולתי להחזיק את עצמי, התרסקתי עם ברכיי על הרצפה וכך גם הוא, עדיין אוחז בפניי ומוחה את דמעותיי "אני כל כך מצטער הארי" לחש כנגד שפתיי
"אתה פה" אמרתי וניסיתי להעלות חיוך על פניי מבין הדמעות. הוא ריסק את שפתיו כנגד שפתיי וליטף את פניי
"תתחתן איתי" לפתע אמר והביט עמוק אל תוך עיניי. לבי פעם בחוזקה בבית החזה שלי וחשבתי שאני חולם, זה היה פתאומי אבל זה היה גם כל מה שרציתי
"כן"
הפרק הבא הוא הפרק האחרון :(
תכתבו לי בתגובות אם אתם רוצים שאעלה אותו היום או מחר.
YOU ARE READING
only the brave - Larry Stylinson
Fanficבאנגליה השמרנית של תחילת המאה ה-19, הדוכס לואי ואחיותיו עוברים לאחוזת סטיילס לאחר שאימם נפטרה. הארי הילד הטהור של לונדון מסתיר סוד שהופך אותו לחוטא, לואי והארי מתאהבים במציאות שאוסרת עליהם להיות יחד. האם יוותרו על הכל אחד בשביל השני? מכיל: תכנים מינ...
