פקחתי את עיניי מקפיצות של הכרכרה, הסתכלתי דרך החלון על שביל האבנים הקטנות שגרמו לכרכרה לקפוץ כך. אבי ישן והיה כבר חשוך לגמרי, התחלתי לזהות את האזור שנסענו בו. אני חושב שממש כאן ליד גרים פשוטי העם, הכפר, המסבאות והשוק ממש כאן בהמשך. חייכתי כשראיתי את המקום המוכר, התגעגעתי כל כך לדונקסטר. זו עיר מולדתי ומעולם לא עזבתי אותה עד שאמא נפטרה, אמא לא נולדה כאן אך ברגע שהתחתנה עם אבי והפכה לדוכסית היא מיד התאהבה בדונקסטר.
הכרכרה עצרה וגרמה לי להפסיק לחלום, הבטתי קדימה דרך החלון וראיתי את האחוזה שלי. חיוך גדול עלה על פניי, פתחתי את דלת הכרכרה ורצתי אל דלת האחוזה הפתוחה שמצדיה עמדו שומרים, עברתי אותם ועליתי במהירות במדרגות. הלכתי במסדרון הארוך וכבר כמעט שכחתי איזה מבין כל החדרים הוא חדרי אבל ברגע שפתחתי את אחת הדלתות נחשף חדרי שכל כך התגעגעתי אליו, קפצתי על המיטה כמו ילד קטן וחייכתי. הבטתי מסביב וראיתי את שולחן הכתיבה שלי, קמתי מהמיטה והלכתי לעברו. הוא בדיוק כמו שהשארתי אותו עם עט הנוצה שלי על דף מלא בשרבוטים. גיחכתי והעברתי את אצבעי על הציורים, כל כך הרבה השתנה מאז... אני זוכר שציירתי את זה כשבוע לאחר שאמא נפטרה, לא יצאתי מחדרי ורק ציירתי קשקושים על גבי דפים ומכתבים.
"לואי!" שמעתי את קולה המוכר של קתרין. חיוך עלה על שפתיי ורצתי לפתוח לה את הדלת, היא עמדה שם בבגדי המשרתים מביטה בי בחיוך. הרמתי אותה לחיבוק וסובבתי אותה באוויר "אני לא מאמינה שאתה כאן!" קראה בשמחה.
קתרין הייתה בין חברי היחידים, היא הייתה משרתן האישית של פיבי ודייזי, היא כמעט בגילי. העובדה שהיא משרתת לא מנעה מאיתנו להיות חברים, קתרין אפילו הייתה הנשיקה הראשונה שלי אבל היא מהר מאוד ראתה שאני מסתכל על בנים בצורה שונה וכשיצאתי בפניה מהארון היא הייתה המומה כי זה לא משהו רגיל מבחינת כולם אבל לבסוף קיבלה אותי.
"תראי אותך, אני לא מאמין את כבר אישה" אמרתי בפליאה והיא הסמיקה
"אתה הגבר הכי יפה שראיתי מימי!" קראה ומשכתי אותה מידה אל חדרי "אתה חייב לספר לי את כל מה שקרה לך בזמן שהיית בלונדון, באמת יש שם בניינים?" שאלה בסקרנות והנהנתי. היא פרעה את עיניה וחייכה
"אני לא בטוח שאת רוצה לשמוע את כל מה שקרה שם" אמרתי
"אני כן!" קראה
"קרה כל כך הרבה..." מלמלתי והיא הרימה את גבותיה "קתרין, אל תשפטי אותי"
"לעולם לא" אמרה
"התאהבתי" אמרתי
"אבל אתה אוהב גבר-" היא נקטעה על ידי עצמה "הו... יש שם גייז?" שאלה בתדהמה
"אני מכיר אחד, הוא בן למשפחת סטיילס" אמרתי
"אלה שמארחים אתכם?" שאלה והנהנתי "זה הדדי?" שאלה
"אני מקווה" אמרתי וחייכתי לעצמי מהחשבה שלא יכול להיות שמה שאני מרגיש זה חד צדדי
"אני כל כך שמחה בשבילך לואי" אמרה וחיבקה אותי "ספר לי עליו" ביקשה ולחצה על ידי בציפייה
"ובכן... הוא מושלם, קוראים לו הארי והוא בן שבע עשרה... כן אני יודע שהוא צעיר מאוד" גיחכתי כי כבר ידעתי שתציין זאת "כשהגעתי לאחוזה הוא חיזר אחרי ודחיתי אותו כל הזמן אבל הוא בכל זאת נשאר והמשיך, הוא הבחור הכי מדהים שתפגשי אני מבטיח" חייכתי וכך גם היא.
************
זהו היום האחרון שלנו ביורקשייר ורציתי ללכת לשוק כמו שהייתי עושה פעם יחד עם אמי, היא אהבה לפגוש אנשים והייתה מביאה אותי יחד איתה כדי שאדע שיש יותר ממעמדות אך אנשי המעמד הגבוה חדרו לראשי יותר מדי ואני מניח שמעמדות כן חשובים מבחינתי.
כשהגעתי לשוק כולם זיהו אותי והרגשתי קצת לא בנוח, באתי הנה כדי להרגיש בבית אבל אני חושב שהם מתייחסים יפה לכולם. קניתי כמה מזכרות לאחיותיי שנשארו בלונדון והסתובבתי רק בשביל לראות את חייהם של התושבים ביורקשייר, כולם חייכנים ומלאי חיים, אני אוהב את זה. בלונדון כולם הרבה יותר קרי רוח עם שליטה עצמית, מחייכים כשצריך ולא ככה סתם בלי סיבה.
התקדמתי בירידה לעבר הסוסה שלי, עברתי ליד כמה אנשים שבירכו אותי לשלום ואנשים נופפו לי מרחוק. נופפתי חזרה לילדה קטנה ולפתע בלי ששמתי לב בא מלפני מישהו והרגשתי סכין ננעצת בגופי, לא ידעתי מה קורה, הכל התחיל להסתובב וגנחתי בכאב, הסטתי את מבטי אל האיש שעמד מולי וחייך כשסובב את הסכין עוד בגופי והחדיר אותה עמוק יותר
"א-" נפלתי על הרצפה לפני שהספקתי להוציא מילה מפי. דמעות בעיניי זולגות על לחיי, שכבתי שם על הרצפה לבד ומדמם. הדבר האחרון שראיתי היה השעון שהארי נתן לי מלא בדם, השעון שסימל את מה שאני צריך להיות בשבילו מלא בדבר שיכול להרוס אותנו. אני צריך את הארי.
רק תזכרו שזה לא הסוף, אוהבת.
YOU ARE READING
only the brave - Larry Stylinson
Fiksi Penggemarבאנגליה השמרנית של תחילת המאה ה-19, הדוכס לואי ואחיותיו עוברים לאחוזת סטיילס לאחר שאימם נפטרה. הארי הילד הטהור של לונדון מסתיר סוד שהופך אותו לחוטא, לואי והארי מתאהבים במציאות שאוסרת עליהם להיות יחד. האם יוותרו על הכל אחד בשביל השני? מכיל: תכנים מינ...
