MAGIC

010

לואי טומלינסון.

אני לא כל כך שלם עם ההחלטה. אבל משהו בי לא נותן לי לסרב להארי, כאילו מבט אחד שלו ואני מכושף.

הוא החליט שנסע עכשיו, כמה שיותר מוקדם יותר טוב. כמו שהוא הבטיח, הוא יהיה איתי.

הורדתי את ידיי לברכיי וניגבתי את כפות ידיי, אני מזיע מלחץ. אני מפחד מהמקום הזה. אני לא רוצה לחזור לשם.

״היי לו, אני מבטיח לך שהכל יהיה בסדר, טוב? אני איתך״ הארי אמר והחזיק את ידי, כנראה ראה שאני בלחץ.

הנהנתי לעברו והוא חזר להסתכל על הכביש.
לאט לאט המקום התחיל להיות מוכר, אותו שביל שרצתי בו כדי לברוח מהרופאים המשוגעים, לבסוף הם תפסו אותי והכניסו לי את העירויי, עם חומר מרדים.

זה מקום של פסיכופתים, אני בסדר לגמריי. אני נשבע שאני לא צריך להיות שם.

״הארי תעצור״ אמרתי ואיגרפתי את כפות ידיי, הוא הסתכל עליי במבט מבולבל אך המשיך בנסיעה.

״הארי תעצור,״ ביקשתי שוב, הפעם בנוקשות יותר. הוא בחן את מבטי לרגע ועצר.

״מה קרה?״ שאל והרים את גבתו בדאגה.
״אני לא רוצה ללכת, תחזור״ אמרתי בפחד,
״למה לא? לואי.. אני באמת אהיה איתך. אתה לא תהיה לבד, אני נשבע״ אמר וליטף את גב כף ידי.

״א-אני לא יודע הארי.. אתה לא תוכל להיות איתי שם כל הזמן, גם אין שם מיטה אז לא תוכל לישון
אצלי, ואתה לא יכול להחסיר ימים ביגללי״ אמרתי והנחתי את ראשי על החלון, עוצם את עיניי ביאוש.

״לואי, אדבר על זה עם ההורים שלי אל תדאג. אני בטוח שהם יבינו ויתנו לי אישור להשאר איתך, בסדר?״ אמר ברוך, נותן לי הרגשה שהוא באמת איתי.

״ואיך נסביר לאבי למה לא הגעתי הביתה?״ שאלתי בלחץ כשנזכרתי באבא.

״כבר יספרו לו שם, אפשר לבקש מהם לומר שהמורה בבית ספר שלח אותנו״ אמר והסיט את שיערי מעל עיניי, מסתכל עליי.

״אפשר להמשיך בנסיעה? אין הרבה דרך, כבר רואים אותו מפה״ אמר והצביע על המבנה הלבן עם הכתוביות האדומות.
״המרכז לטיפול בבני נוער״

הנהנתי אליו והוא נישק את ידי, לא עוזב אותה וממשיך בנסיעה.

כשהוא חנה, הוא בא לעברי ופתח לי את הדלת נותן לי יד שאעזר בה לצאת. רק עכשיו הבחנתי בזה שאני מרגיש די רע יחסית לבדך כלל.

״מוכן?״ הוא שאל והנהנתי אליו, נותן לו להוביל אותי אל תוך המבנה.

בזמן שהארי דיבר עם הרופאים, המון מבטים בחנו אותי, אפילו בכניסה השומר שלח אליי מבט מודאג.

אני באמת נראה כל כך רע? בכל אופן, שיפסיקו. זה לא נעים לקבל מבטים כאלה. אני לא הראשון פה שנראה ככה אני יודע את זה.