little secret- Larry stylinson

PART 6

לאחר הפגישה המפתיעה "המזהירה" שעשיתי להארי, החלטתי לתת לו- ממש כמו ילד גדול לעשות את הצעד הבא ולהבין לבד. אפשר להגיד שבהחלט היו לי הרגשות אשם כלפי זה. כלפי הכל. מזה שהתנפלתי עליו בלי התראה מוקדמת ודיברתי אליו כמו חרא אחרי שלא פגשתי בו במציאות כל כך הרבה זמן, עד עכשיו שאני פשוט מצפה שהוא יעשה את הצעד הבא. אבל סיימתי לשחק. אז למרות שבאלי להרים את הטלפון המזדיין ולהתקשר אליו ולהצטער שדיברתי אליו כמו חמור אני לא אעשה את זה, כי אני מבין שהוא גם לא בסדר והוא צריך אולי- אם רק הוא ירצה, לעשות חשבון נפש. כי אני באמת פגוע ממנו. שלוש פגישות מזדיינות הוא מבטל וכל פעם סיבה אחרת. ואני לא נולדתי אתמול שהוא פשוט מתנהג ככה וחושב שאני פשוט האמין לו שהוא לא בעניין של באמת להיפגש כמו שהוא היה נשמע לפני כמעט שבועיים שדיברנו כאילו אנחנו מדברים כל יום. אולי אני יוצא חבר חרא- אפילו לא לקרוא לעצמי חבר כבר.
אבל אני ממש נפגעתי ממנו. ופשוט הוצאתי עליו הכל.
"אני לא במצב רוח לזה טומי, בבקשה" אני משפשף את עיניי, ומנסה להתמקד בעבודה שלי, ולהבין איזו גרסה של השיר אהבתי יותר. שאני אמור להתרגש שהגענו לחלק הסופי לפני שאנחנו ממשיכים לצעד הבא בשביל של הוצאת האלבום. אך במקום זה אני עושה חיים קשים לטומי- הסוכן שלי וכל הצוות שמכינים איתי את האלבום.
"לואי- אתה חייב להבין שאנחנו צריכים אותך 100% אתה כרגע. אתה רוצה הפסקה?"
"כן בבקשה" אני מתחנן. מאחר שבשבועיים האחרונים עבדתי על השיר הזה ללא הפסקה, אני נתקל בפצצה ששמה- הארי כמובן. שהורס לי כל דרך לחשוב בהיגיון. אני יוצא מהסטודיו בצעדי ענק ומוציא סיגריה מהקופסה ומדליק, שואף ומוציא, מרגיש את הניקוטין משפיע באופן פלא על גופי.
אני קופץ כשאני מרגיש יד על כתפי ומבחין בטומי מתיישב לצידי במדרכה. "לואי, אתה רוצה לספר לי מה קורה? אתה לא אתה היום-סיימת כמעט חבילה שלמה ואנחנו לקראת הצהריים. אם אתה חושב שאני לא שם לב-"
"אני לא מסתיר את זה טומי" אני קוטע אותו
"אתה צריך עזרה?"אני מתרכך לשמוע את המילים האלו ממנו. "אני בסדר- לפעמים יש ימים שהם לא הימים שלי טומי, זה הכל, תודה על הדאגה" טומי מהנהן אליי ומלטף את כתפי לפני שנכנס לתוך המבנה לא לפני שהוא מהנהן אליי. אך אני עוצר אותו
"רגע- טומי" טומי מסתובב אליי בחדות "אולי אני כן צריך את העזרה שלך. טומי חוזר אליי ומתיישב חזרה לצידי
"דבר אליי אח"
"אם... אם היית מרגיש תחושת אשמה על משהו, ויש סיבה מוצדקת למעשה שעשית שעליו אתה מרגיש אשמה, למי היית נכנע? לתחושת האשמה- או מנצח אותו?"
"בהחלט מנצח. הכל מדובר בכוח רצון. תזכור תמיד- אתה לא הבעיה. אם עשית משהו כנראה יש סיבה מאחורי זה" לא משהו שלא ידעתי לפני. אני מהנהן לטומי ומחייך אליו ,"תודה אחי".

נקודת מבט הארי:
אני נרגע למים החמים ששוטפים את גופי תחתם, אך למרות שגופי נרפא להם- ראשי עסוק בצד השני לחלוטין. אני נסער- אני לא מתכון לשקר זאת לעצמי שמה שלואי אמר לא נגע בי. היומיים האחרונים ליוו אותי עם לואי במחשבה ודמעות על פניי. משהו שהצלחתי לצאת ממנו לפני כמה שנים. אבל זה חזר, ללא רצוני.
כשאני שומע רשרושים מהמטבח, אני פוער את עיניי. "לא שוב- בבקשה." אני יוצא מהמקלחת ושם מגבת סביב אגני, יורד לסלון ושומע עוד מעט רשרושים שבאים- הפלא ופלא שוב מחדר הארונות, בדיוק כמו באיטליה שמצאתי מעירצות עם התחתונים שלי בידיהן. אני לוקח מחבת לידי בשביל לא לקחת סיכון ולפני שאני מבין מה קורה אני מבחין דרך החלון שמשקיף לחצר שלי מישהו מנסה להיכנס. ל א.
אני מסתכל על המצלמה ומבחין באיש לא מזוהה מנסה להיכנס לביתי, פניו לא נראות למצלמה וכשאני שומע שוב רשרושים מחדר הארונות אני הולך לשם ולא רואה אף אחד. מה שמוביל אותי לסלון שוב ולצאת לחצר הגדולה ונאנח. אם זה עוד אחד התכסיסים של גלן אני יערוף לו את הראש.
אני מגיע לשער עם המחבת בידי, ולא מזהה את האיש שבכניסה לביתי מאחורי השער. "אפשר לעזור לך אדוני?" אני שואל ונושף
"כן. תפתח את הדלת." קולו העמוק והבריטי מסמל לי כבר סימן רע, מאוד.
"זה הבית שלי אדוני, אני מבקש ממך לא להשאר פה כי לא אפת-ח.." דלת החצר נפתחת- ממש לא על ידי אלה בידי הזר ואני פוער את פי "במה אני יכול לעזור לך?"
"יש לך כסף עליך?" לא שוב.
"מצטער- רק מגבת" אני מסתכל מטה ומהדק את אחיזתי בשתי ידיי, אחת במחבת שבידי והשניה המחזיקה את המגבת מליפול.
"כמה חבל." הבחור מנסה לעקוף אותי ולהיכנס לשטח ביתי אך אני הודף אותו אך במידית הוא שולף אקדח מצידו ואני נרתע
"אני מבקש ממך לעזוב"
"ואני מבקש ממך להזדיין לי מהדרך." הבחור מתקדם לכיווני ואני מרים את המחבת
"ואני מאחל לך לרקוד עם היטלר למעלה" אני פוער את עיניי כשאני מבחין בבחור נופל מטה ומציג את לואי מאחוריו, אגרופיו קבוצים ופניו זועפות. עם פי הפעור אני מוריד את המחבת בהיסוס מטה ומתקדם לאחור
"באתי להתנצל אבל אני מניח שזו לא הדרך שבה צפיתי לעשות את זה" לואי מסובב את כפות ידיו (אני מניח הכואבות) ואני מוציא את האוויר שהיה תקוע בפי "תודה" אני אומר.
"בבקשה, רק- תלך להתלבש?" אני מוריד את מבטי ונאנח, הוא רוצה לדבר, נהדר.
"כן. תיכנס- תרגיש חופשי" מאחר שהוא הציל אותי מהשודד המזדיין, אני מניח שזה המינימום שאוכל לעשות. אך זה לא גורם לי לשכוח מה קרה לפני יומיים באותה חצר. אני הולך לכיוון הבית ונזכר מהרשרושים ששמעתי בחדר הארונות ואני רץ לתוך הבית- וכשאני לא שומע שום רעש אני עוצם את עיניי ומרגיש את דמעותיי מעקצצות בעיניי, זה יותר מידי. אני הולך לחדר הארונות ושם על עצמי מכנס קצר ויוצא כשאני שומע עוד רעש הפעם מהמטבח, אך אני נרגע כשאני מבחין בלואי שמסתובב סביב ביתי ובוהה בקיר המים שבסלון.
"אז- אני... אני לא יודע בכלל להגיד. אתה בסדר?- אוקיי אתה לא בסדר." אני מתרסק על ברכיי ונותן לדמעות לצאת החוצה. אני שומע את צעדיו של לואי מתקרבות אליי ואז את ידו שמלטפת גבי החשוף- אך אני נרתע ממגעו. אני מעלה את מבטי לעיניים הכחולות שמביטות עליי
"אתה לא עושה לי את זה- פאק" לואי מנגב את עיניו ואז חוזר להביט בי כשאני נעמד
"אתה יודע מה- שכח מזה"
"לשכוח ממה?" שאל אך לצערי לא ידעתי מה לענות. אני מתקדם לספא ונשמט עליה.
"אז אני מניח שאני אדבר. אני... חשבתי על איך שיצאתי לפני יומיים ויצאתי בהחלט אידיוט גמור ואני יודע שאתה מכיר אותי וידעת שאני ארגיש אשמה ו-"
"לואי. פשוט תפסיק. אתה לא מבין? אני לא רוצה שום קשר אליך. אז אני מניח שזה לא הוגן להגיד את זה אחרי מה שקרה הרגע" אני אומר
"אתה לא רוצה קשר אליי? אליי הארי?! אתה מוכן פעם אחת ולתמיד להסביר לי למה אתה בורח ממני?! במשך כל כך הרבה שנים אני מנסה להחזיר את הארולד שאהבתי. אבל- אתה פשוט לוקח אותי צעד אחד אחורה כל פעם. אתה מבין מה קורה ואיזה השלכות יש לתסכול שאני חווה? אני עושה מעשים שאני לא רוצה לעשות אותם" לואי מתכופף בשביל להיות בגובה עיניי בין רגליי
"תדבר איתי הארי. בבקשה" אני מניד בראשי
"אני לא יכול."
"למה אבל?"
"ככה לואי! אני מודה לך שהצלת את חיי אבל- פשוט קשה לי ככה. אני לא יכול שאתה קרוב כל כך את תתרחק" אני קם ומתרחק ממנו ולואי נאנח
"זה בגלל משהו שאמרתי?"
"לא"
"משהו שעשיתי?"
"לא"
"יודע מה? בוא נתחיל מהתחלה. הנה אני,לואי וויליאם טומלינסון שרק אכפת לו מחבר שלו הארי ולא אכפת לו מאף אחד אפילו לא מעצמו אלה רק אליך. פליסינג? זה מותג מדהים. אומנם אתה מרושש את האנשים שסביבך אבל בכל זאת אלינור ביקשה ממני לבקש ממך כמה מוצאים משם-" אני לא שולט בזה וצחקוק יוצא מפי
"הו ואוו. תעשה את הצליל הזה שוב? אני מת על זה" אני מכחכך בגרוני ומכניס נשימה ומוציא.
"אתה- אתה אף פעם לא תחזור להיות את אותו לואי, נכון?" לואי מסתכל עליי ונעמד, מתקרב אליי אך אני הולך אחורנית- לא רוצה להתקרב אליו יותר מידי כי אני יודע מה יקרה.
"אם תגיד לי- רק קצה חוט של מה שעובר בראש שלך- אני אפילו יאכל את עוגיות האבוקדו שלך" אני עוצר במקום. זה משהו שלא שומעים כל יום
"לואי באמת נראה לך שמעניין אותי אם תאכל אבוקדו או לא?"
"בהחלט" אני חושב על זה לרגע
"טוב... אולי יש בזה משהו. אתה עושה את זה שוב! תפסיק להסיח את דעתי ממה שקורה לואי"
"אני לא עושה את זה בכוונה"
"אתה בהחלט עושה את זה בכוונה."
"הארי- אתה מדבר פה עם בחור בן 30 שעבר לא מעט בחיים. לא שאני ממעיט במה שעובר בחייך כמו הקריירה הגדולה והגוף המיוח-"
"תעצור. מיד." אני מורה עליו.
"אז- זה זה? בגלל הגוף שלך הארי?"
"אמרתי לך להפסיק."
"אתה- אוקיי. אז אם זו הגישה שלך. אני רוצה לספר לך משהו- תוכל בבקשה לשבת כמו בן אדם נורמלי ולהקשיב לי?" אני מסתכל על פניו המיואשות. 'כמו בן אדם נורמלי' משעשע.
"א-אוקיי."