little secret- Larry stylinson

PART 8

אני בוהה במבנה שמולי, הלבן והגדול כשאני חושב 3999 פעמים אם כדי לי באמת לעשות את זה. אני אמור להחזיר תשובה ללואי. ואחרי מחשבות רבות שחלפו בראשי וביניהם לואי ואני הולכים לחזור למה שהיינו פעם משמה שזה טוב- החלטתי שאני לא הולך לעשות את זה. עם כל הכבוד שלי ללואי... זה הרחם שלי. ואני לא רוצה לעשות בו שימוש כל עוד אני לא מחוייב. אני מתקדם לשער, מבחין שצריך קוד גישה ואני נאנח. אני לא הודעתי לו שאני בא- אבל משהו מונע ממני לקחת את הטלפון המזדיין ולהתקשר ולהגיד לו שאני פה בחוץ. אני מחליט לקחת את הסיכון ומקיש את שנת הלידה של לואי, שנת הקמת וואן דיירקשן ועוד כמה תאריכים שפשוט לא נכונים. ומתסכול לחצתי 1994#. וזה נפתח. באופן מפתיע כמובן. שנת הלידה שלי לואי? באמת? אם חשבתי שאני סטוקר אובססיבי אחרי אנשים שאני מאוהב בהם לואי לקח לי את הכתר בעניין הזה.
אני נכנס לתוך הבית וסוגר את השער אחרי, עובר דרך הבריכה הענקית שלו, וכשאני שומע נביחות אני נבהל. ובשניה שאני מבין שכנראה כלבים באים לתקוף אותי קליפורד יצא מהדלת ורץ אליי ״אומייגאד קליפ״ אני יורד לגובה שלו ומלטף את הפרווה שלו בזמן שהוא מרחרח אותי, ובאופן פלא הבחורצ׳יק שלי מזהה אותי וקופץ עליי ״היי גם לך מאהב חייתי שלי״ אני משפשף את ראשו בזמן שאני מבחין ב...גוצ׳י קוראים לו? אני לא יודע. רץ לקליפורד ומתחיל לתחקר אותי. אני נעמד ומתקדם לתוך הבית, וכשאני נכנס, אני לא יודע לאן לפנות. אומנם הבית שלי גדול גם כן- אבל אני די קלטתי מהר איפה כל חדר ואיך זה מחולק ולעומת זו הבית של לואי פשוט ענקיסטי ומואר בכל מקום עם לדים, אומנם זה מהמם, אבל אני בהחלט יכול לאאבד בו. אני מנסה לחפש את המדרגות וכשאני מוצא אני עולה אליהן, מוצג לפני מסדרון קטן עם מראה ודלתות. אני מנסה לדפוק על אחד הדלתות ופותח, וסוגר כשאני מבין שזה לא החדר שחיפשתי ועובר לחדר האחרון , שבהחלט אותו חיפשתי. חדר השינה של לואי. אך צפיתי לראות אותו שם- וכשאני מבין שלא זה לא מונע ממני להיכנס ולהציץ בחדר. אני עובר דרך חדר הארונות והשידה מלאת הדפים שנראה כמו... שירים.  ואז מבחין בדף שמשך את צומת ליבי. אני מתחיל לקרוא- למרות שאני מבין שזו חדירה לפרטיות של לו לחלוטין. אך אין לנו מה יותר להסתיר, לא? במיוחד את זה.
אני מרגיש איך הדמעות שלי נופלות על לחיי כשאני קורא את הצוואה של ג׳יי, וכשאני קורא אותה במילה במילה פלאשבקים מן העבר עם ג׳יי חולפים במוחי כמו סערה וגורם לי להתייפח, תוך כדי שאני קורא את המכתב. האישה הזו פשוט עברה כל כך הרבה- ומי כמוני יודע, הבן ״המאומץ״ שלה שהייתי איתה המון מזמני החופשי ורואה איך היא הייתה שבורה אך עדיין חזקה באופן הזוי.
״אותך לא צפיתי לראות פה״ אני נבהל כשאני שומע את הקול של לואי מאחוריי, ואני מסתובב בחדות ומבחין בו עומד שם, נשען על הדלת ונראה עייף.
״א-אני מסכים.״
-
הרגל שלי לא מפסיקה לקפוץ בכמה דקות האחרונות בציפייה לחזרה של לואי מהמזכירות של בית החולים. אני מלא במחשבות שעפות במוחי וסערת רגשות מעורבבות. רגשות של אי הבנה למה אני עושה לעצמי את זה וגעגוע לג׳יי תוך כדי, כאבי ראש על המחשבה על המחר ופעם ראשונה מאז הרבה זמן אני לא רוצה לעבוד מחר. כשלואי חוזר אני קם במידיות ולוקח נשימה ארוכה. לואי מניד בראשה
״דוקטור וולסון עזב לפני כמה שנים.״ אני מרים את גבותיי בהפתעה ״הו... הם הביאו לך את המספר שלו?״ לואי מניד בראשה לשלילה ״מחשש לחדירה לפרטיות של הרופא הם לא נותנים. אלה אם כן...״ לואי נראה חושב לרגע ״אלה אם כן אזכר איפה שמתי את המספר שהוא הביא לי. אחרי שהיינו אצלו בפעם הראשונה הוא הביא לי את המספר שלו... מחשש שיקרה לך משהו. הוא ביקש ממני להתקשר אליו אבל כבר עברנו הלאה״ אני צוחק באדישות
״אתה באמת חושב שתמצא חתיכת נייר בן 10 שנים? אלה אם כן אתה אובססיבי לגבי הרחם שלי״
״יש מצב״ אני פורע את עיניי
״אתה מה?״
״אני חושב ששמתי את זה בערמת קלטות הסקס שלנו״
״אין לנו קלטות סקס לואי״
״ובכן- ככה אני קורא לדיסקים של ההופעות שעשינו בפרינסס פארק, בכל אופן הארי- אני לא עד כדי כך שונא אותך אם שמרתי את זה. אם אני לא טועה זה אמור להיות... במחסן של איפה שגרנו בזמן וואן דיירקשן בלונדון״ אני מושך בכתפיי
״אם כך- בוא נסע לשם״ לואי מהנהן וצועד איתי לכיוון היציאה מבית החולים ולתוך הרכב שלו, ואנחנו נוסעים לכיוון ביתנו הישן אי שם בלונדון.
״אתה יודע? לא חשבתי שתסכים לעשות את זה עבורי. עד לפני כמה ימים שנאת אותי כאילו אני החתול שאכל לך את הניירת מוזיקה שלך שקרה לפני כמה שנים״
״אולי מה שאתה עושה עכשיו- מראה לי שאתה לא שוכח את הדברים הקטנים שסיפרתי לך ושהיה לנו פעם דיי מחמם לי את הלב, כמו עם החתול״ אני אומר והוא מחטיף מבט אליי
״אבל- עשיתי את זה תמיד. מה השתנה?״
״אני השתניתי.״ אני מודה ״מאוד לואי. אני מרגיש שהצעד הזה שעשית אצלי בחצר דיי עזר לי, למרות שכן היית חמור שיגבר באכזריות. אבל הדיכאון הקטן הזה שליווה אותי עזר לי להבין שאולי באמת אני מפספס פה משהו. ולכן- אל תאכזב אותי. כי אני שמח שאני מצליח לתת לך צ׳אנס שני- יותר נכון לי לעצמי״ לואי עוצר בצד השוליים ואני נהיה מבולבל ״מה אתה עושה?״ אני שואל
״אני רוצה לתת לך חיבוק״ אני מחייך ורוכן לעברו וכשידיו מלפפות את צווארי אני מרגיש כל כך בטוב שקשה לי להאמין שזה אמיתי. אני מלפף את ידיי סביב גבו התחתון בזמן שראשו נח בין ראשי לכתפי וכך גם ראשי עליו. ואנחנו נשארים בתנוחה הזו למשך דקה או אפילו שתיים לפני שהוא מתרחק ״הייתי שמח להשאר ככה אבל סך הכל- שוליים. לא באלי למות״ אני מחייך ומסתכל עליו בהערצה. ואפילו לרגע קטן- התחלתי להאמין שיכול להיות לנו עתיד טוב ביחד.