little secret- Larry stylinson

PART 23

אני עוצם את עיניי בחוזקה ונושם עמוק. פאק זרעון, תפסיק לבעוט.
זה כבר חודש שלואי לא איתי והלך לספר בין היתר למשפחה שלו על ההריון, לעבוד, ולבקר את אחותו שילדה לא מזמן ואלוהים יודע מתי האישה הספיקה להיות בהריון.
וכרגע, לקראת אמצע חודש פאקינג שביעי הילד שלו מתעלל בי. תרגלתי מדיטציה, עשיתי תרגילי הריון, ישנתי, המון. וכל זה בשביל להקל על הכאב. אבל זה לא בהכרח עזר. הילד מחליט פשוט להתחרפן דווקא כשאני מתיישב לעשות עבודה. או לנוח. אבל כשאני זז? זה ממש מן נומי נומי בשבילו. כך שעבודה על כפות הרגליים שמתנפחות מיום ליום זה הדבר המעודף עליי כרגע. אבל זה עוד הדבר הפשוט ביותר בכל הסיפור הזה.
אני לא יכול לצאת מהבית. הבטן מתחילה להיות גדולה מידי, ואם מישהו אחד יראה את זה- זה פשוט יחרפן לא רק את המעריצים, אלה את העולם כולו. או שפשוט יחשבו ששמתי אבטיח בבטן כחיבתי לוואטרמלון שוגר.
אך עכשיו, הילד שלי מפציץ בבעיטות. הוא רוצה לצאת- כמה נחמד! זה לא הזמן שלך ילד חוצפן.
הדמעות מעקצצות בעיניי מכאב ואני רק מחכה שאימי תגיע, כי פאק, כואב לי. זה אמור להיות כזה כואב או שמישהו שם למעלה החליט להפוך אותי לחווה? למה היית צריכה לאכול תפוח אישה?! יש אגסים!
אני מתחיל לשיר במהירות את וואטרמלון שוגר בשביך היסח דעת עד שאני שומע את קולה של אימי
"הארולד?!"
"אמא!" אני צועק והולך לכניסה של הבית ומרגיש מיצי מרה עולים לגרוני. כשאני מבחין באימי אני נותן לעצמי להתפרק ונוחת על כתפה, מחבק אותה ומתייפח. "דיי מתוק שלי, אני פה" אמא מחבקת אותי בחוזקה, מנשקת את ראשי ומלטפת את בטני בתנועות מעגליות.
"אמא, זה כל כך פאקינג כואב" אני רוטן בבכי, מרגיש את לחיי הרטובות מתקררות בעקבות הרוח הקרה מבחוץ בגלל הדלת הפתוחה.
"אני יודעת אהוב, אני מכירה את ההרגשה" היא מנשקת את ראשי שוב. ואז מובילה אותנו לסלון לאחר שסגרה את הדלת. אני מתיישב בספה לצד אימי, נאנח ומנגב את פניי.
"שאלה אחת, איפה לואי?"

ייש לו חיים אמא, הוא עובד בדיוק כמוני. הוא הלך לספר גם למשפחה שלו על ההריון, את מבינה? הוא אפילו לא סיפר למשפחה שלו! והזרעון הזה עוד רגע יוצא מהבטן שלי. הוא מנותק לגמרי. מסתבר שאחותו הייתה בהריון- פאקינג לוטי טומלינסון"
"כן אני יודעת. אתה מדבר איתו?" למה היא יודעת ואני לא ידעתי עד עכשיו?! לעאזאזל
"עם לואי? כן, כמעט כל לילה. לפעמים פשוט- השעות לא מתאימות ואנחנו לא יכולים לדבר. ופאק אני נואש לצאת מהבית הזה." אני מודה. לואי הוא הדבר האחרון שארצה לראות בקרוב. מסיבה אחת- לא בגלל שאני שונא אותו, אלה להפך. אני מאוהב, אני משוגע ואני נואש לבחור הזה. אבל אני חייב לשחרר אותו. לתת לו לעשות החלטות משלו. הנשיקות והזיונים מקסימות, אבל זה לא שווה ברגע שלואי פוחד ממשהו בגלל הזוגיות הזו. דיברנו על זה, והוא פשוט סיפר שהוא לא יודע מה הפחד שלו בעצמו.
אבל ככל שהוא יותר רחוק ממני, ככה אני מרגיש מאוהב, אובססיבי, ונואש יותר.
בעייתי.
"איך באמת המצב עם לואי? לפני שנה בערך אתה פשוט התחרפנת מעצם קיומו אצלך בחיים שוב. השתנה משהו?" שאלה ואני מעלה חיוך קטן
"כן, ברור. הייתי חרא אובססיבי אליו. אני יכול לספר לך משהו... בלי שתתפרצי? מגיע לי מכות, כלא איומים הכל מגיע לי בגלל זה. אבל- את אמא שלי אז- תהיהי עדינה איתי?" אמא פערה את עיניה והנהנה
"ובכן, מהרגע שלואי נכנס לחיי שוב, הוא פשוט עשה טעות אחת גדולה. לא רציתי קשר עם לואי לא רק כי הרגשתי כל כך חשוף ופגיע מולו, למעשה, בגלל שהרגשתי כל כך חשוף ופגיע זה רק העצים את מה שקרה ב2012. אחרי שאני ולואי רבנו, זוכרת? יום אחד פשוט חזרתי לעצמי אחרי הדיכאון הממושך ההוא. ולמה? אני... כמו אידיוט כמובן, הבטחתי לעצמי שיום יבוא ולואי יהיה שלי"
"הארי..." אמא אמרה בטון מזהיר, ואני מרכין את ראשי. היא יודעת לאן זה מוביל.
"ובכן- נסיתי להרחיק את לואי מהרעיון של ההריון, בכללי, להרחיק אותו ממני. כי זה יהיה מאוחר מידי ברגע שהוא יתקרב יותר מידי. אך הוא נלחם על הקשר בשיניים שלו עד שהרמתי ידיים וזה היה כש...כששכבנו, פעם ראשונה. הבנתי שזה לא טוב מה שהולך לקרות אז נסיתי להתאפק, באמת שכל כך התאפקתי במשך כל זמני בדיקת הרחם ו... כשסיפרתי לכולם על הרחם, ביקשתי מלואי שישאר איתי בבית. כמובן הוא טוב לב מידי, ונשאר. ו-" אני מרגיש את הדמעות עולות שוב, לעאזאזל אני חרא מזדיין "ואז פשוט כלאתי אותו. סיפרתי לו על ההבטחה שלי לעצמי וביקשתי ממנו שיהיה שלי בצורה מעט לא מאפיינת לי. לואי חשב שזה בצחוק בהתחלה ואחרי הלילה הראשון בבית, הוא הבין שזה כבר לא ככל הנראה ופשוט איים להרביץ לי אם לא אשחרר אותו" סיננתי את עניין הפגיעה עצמית, אמא שלי לא צריכה לדעת את זה. "ואז פשוט אחרי שהתהנגתי כמו מניאק כמו הגענו להסכמה שהוא יחשוב על זה."
"אני כל כך רוצה להחטיף לך עכשיו" אמרה אמרה, מאופקת. ואמא שלי בחיים לא הרביצה לי, ולא תעשה את זה. אבל לשמוע את הסיפור הזה, לעזאזאל גורם לי לרצות להחטיף לעצמי.
"אני שונא את עצמי אמא, ולא מגיע ללואי מישהו כמוני. כי אני פשוט כבר מעבר למאוהב. אני פאקינג אובססיבי וזה משגע אותי! אני פשוט רוצה לתת לו ללכת, הכנתי את עצמי לכאב אבל- פשוט נסיתי לכלוא את עצמי ולנסות להעיף את הרגשות האלו. אבל... אז ההריון הגיע, ושינה את התוכניות. אבל באמת שזה מרגיש הרבה יותר נחמד. זה מרגיש שאני לא שולט בו, זה מרגיש אהבה ללא מילים. וזה כל כך יפה אך- אני רוצה לשחרר אותו אמא, כל כך מגיע לו להשתחרר ממני וללכת לעשות מה שהוא רוצה." אני מרגיש שובל של דמעות יורדות מעיניי. ואני לא מבין איך נשארו לי דמעות מכמות הפעמים שבכיתי לאחרונה.
"בסופו של דבר- מה שהיה לי וללואי פעם זו הייתה אהבה. כל כך טהורה ונעימה. אבל פשוט לואי מפחד ממשהו ולכן אי אפשר לקיים זוגיות ככה. השאלה בכלל אם יש לו אהבה שהיא עם פחד- או שזה רק פחד ממני?" אני נשבר. המחשבה שלואי מפחד ממני? זה נוראי.
"דיברתם על זה? על מה הוא מרגיש?" אמא שואלת ואני מהנהן
"הוא צריך מישהו שיעזור לו לפענח מה הוא מרגיש. כי הוא מפחד והוא לא יודע ממה. אז- תוכלי אולי לדבר איתו? ואז זה פשוט יתן לי אישור מה לעשות. להילחם על זה אם רוצה באמת להיות איתי- או להרחיק אותו כי הוא פשוט נרתע ממני." אמא מהנהנת ואני מרגיש חצי אבן מליבי יורדת. השניה תרד כשלואי יצליח להוריד את הפחד שלו.