little secret- Larry stylinson

PART 7

לואי וויליאם טומלינסון:

אני מביט לעיניו הירוקות של הארי ומחכה בדממה שארגיש שזה יהיה הזמן הנכון לדבר, לספר להארי מה רציתי. הארי מוחא בכפו ונעמד כשהוא נאנח "רוצה תה? לאכול משהו?" אני ממשיך לעקוב אחרי עיניו כשאני מניד בראשי
"איזה מן בריטי אתה שאתה מסרב לתה? העוגיות זה היה סתם הוספה" אני מחייך. "ובכן- אז תכין תה" הארי מהנהן ויוצא מהסלון וכשאני לא רואה את גופו אני מניח את ראשי על הספה.
אני מותש.
אך אני מחכה לזמן הנכון. שהארי ב100% ירגיש שהעובדה שאני שוהה בביתו לא תטריד אותו- והוא ירגיש לא בנוח. אני מסתכל על קיר המים הגדול של הארי שמשקיף לחצר הגדולה שלו. רואים את החצר מטושטש בגלל המים שזורמים- אך בהחלט שמים לב ליופי שיש בה.
אני מחליט להסתובב מעט בביתו, עולה במדרגות הזכוכית ונדהם לגלות כמה הבית שלו נקי וכל פריט במקומו. כשאני מגיע לקומה השניה אני פותח את הדלת שבקצה המסדרון ונגלה לפניי חדר השינה שלו. ככל הנראה החדר המבולגן היחיד. אני בוחן את השידה שעליה יש ספר ובגדים ואם אני לא טועה- אחד מהמוצרים של פליסינג. אני מרים את הלק הורוד לידי
״אתה רוצה שאני אשים לך?״ אני נבהל לשמוע את הקול של הארי מאחורי ואני מסתובב במידיות
״לא. הכל טוב״
״קדימההה יהיה לך יפה לק, אם אתה כבר פה ומנסה להחזיר את המצב לקדמותו- נתחיל מהבסיס. אני משכנע אותך לעשות כרצוני״ הארי אוחז בידי ומושך אותי בעקבותיו בזמן שאני צוחק. אני יודע שהוא מעמיד פנים אבל זה נחמד שהוא מעמיד פנים שהוא מנסה.
אנחנו מגיעים לחדר הטרקלין והארי משיב אותי בכיסא כשהוא בא מהצד השני ומתיישב מולי, לוקח את הלק מידי ומרים את גבותיו פעמיים בשטניות
״אל תעשה שטויות הארי״ אני מבקש אך הוא שתק ופתח את הלק, וכשלקח את ידי והרגשתי את מגע ידו החמה בידי צמרמורת עברה בעמוד השדרה שלי
״אז אני אתחיל לדבר?״
״כדי לך מאוד שלא תגיד משהו שיגרום לי לגרש אותך מהבית עם חצי יד מרוחת לק״ אמר
״ובכן- אנסה לקחת את הזמן״ אני בהחלט לא אנסה לקחת את הזמן.
״אז... לפני כמה חודשים בית החולים שבו אמא שלי נפטרה בו התקשרו אליי ואמרו שיש לי מכתב משלא נלקח מבית החולים- וזו הייתה צוואה שכתבה בתחילת המחלה״ הארי הרים את ראשה אליי לרגע לפני שהמשיך את מעשיו
״היה כתוב בו שכמה שהיא אוהבת אותי ותמסור לכולם שהיא אוהבת אותם ועוד כמה דברים שלא חידשו לי ככ משהו. בכל מקרה אחד שמשך את צומת ליבי זה שהיא רוצה שיהיה לי משפחה מאוחדת עם כמה ילדים כמובן אם רק ארצה אבל זה פשוט החלום שלה. הארי״ הארי מרים את ראשה אליי שוב ״אלינור ואני לא מצליחים להביא ילדים״ עיניו מתכהות.
״אני מצטער לשמוע. הטכנולוגיה של היום מאוד מפותחת אולי יש-״
״תחסוך את זה הארי. נסינו.״ הארי מושך בכתפיו ועובר לידי השניה. ואז אני כבר מבין שהוא יודע מה אני הולך לעשות.
״הארי... נוכל לבדוק אולי- אותך?״
״על מה אתה מדבר?״ שאל
״אתה יודע על מה אני מדבר. אולי זה לא מזיק לך בכלל ונוכל- אם תרצה כמובן- לעזור לי עם הצוואה של אמא שלי״ הארי מסיים את ידי השניה ורק אז מתחיל לדבר
״למה לעאזאזל שתרצה קודם כל להענות לצוואה הזו? זה היה בהתחלה לואי. מאז הבאת את הילד שלך, אתה לא באמת תקיים את המשאלה שלה״ הארי אמר
״כמובן. אבל אני רוצה להשתדל עבורה. ומאחר שאתה הארי, אחד האנשים הקרובים והאהובים עליי אני אשמח אם תעזור לי- אפילו לא לי לו, לאמא שלי, ג׳ואהנה, זוכר אותה?״
״איך אני יכול לשכוח? בכל מקרה אני מצטער לואי אבל- לא. רק שתדע שבאלי לדחוף לך אבוקדו שלם לגרון בכלל שהעזת להעלות את הנושא שוב״ הארי סוגר את הלק וגורם לי לרתוח מזעם
״הארי, זה לא כי רציתי. זה לא כי אני נואש להרוס לך את חייך. אך ורק בגלל שאני צריך אותך. אני לא רוצה להכניס משהי רנדומלית להריון, בריאנה הולכת להתחתן והארוס שלה שונא אותי הארי. למה לא להשתמש במתנה שקיבלת מאלוהים?״ אני מתקרב אליו ולוקח את שתי ידיו קרוב לחזי, מסתכל ישירות לעיניו.
״תחשוב על זה הארי. נתחיל רק מלבדוק שזה לא מסכן אותך ולהבין אם הרחם המיוחד הזה שלך יכול אולי להביא אשכרה ילדים״ אני מלטף את הלחי שלו ומחייך.
״אני מצטער לואי, אני לא מסוגל. אולי כדי שת-״
״איפה התה שלי? חשבתי שאמרת שזה לא בריטי מצידי לסרב לתה״ אני קוטע אותו במהירות, והארי שמיואש ממני לחלוטין כרגע מצביע על כיוון המטבח ״שם.״ הארי מוביל אותי למטבח ורק אז אני מסתכל על ידי עם הלק, זה נחמד. הארי מידי.
אני לוקח את הספל תה קרוב לחזי ולוגם ממנה, וישר עולה לי חיוך על פניי.
״מה קרה?״
״זכרת.״
״זכרתי מה?״
״איך להכין את התה האהוב עליי. זה מתוק הארי״ אני אומר והארי מושך בכתפיו ״זה לא כל כך מתכון מסובך לו״
״אתה לא מתגעגע לפעמים אלינו הארי?״ אני מאמין שהוא לא היה מוכן לשאלה הזו. למעשה- אני בעצמי לא מוכן ומאמין לשאלה הזו. מאיפה היא צצה? מטומטמת
הארי מסתכל עליי עם גבות מורמות ״אלינו? למה אתה מתכוון אלינו? לזוג ילדים שלא יודעים כלום מהחיים שלהם? לא לואי. אני לא. הדבר היחיד שאני מתגעגע אליו זה- התמימות. לא היה לי דאגה של רחם על הראש״
״הארי, אני האמת מדבר ממש... עלינו. זוכר? פרינסס פארק, בערב חג המולד... בספה-״
״תפסיק״
״מה? זה ככ זהיר ומתוק להיזכר ברגע הזה?״ אני שואל
״לואי- חשבתי שאתה רוצה שלא נייחס לזה חשיבות. שאשכח מזה לחלוטין. מה קרה?״
״סתם... עלה לראשי״ אני אומר ״אבל אתה צודק. אני פולט שטויות מידי פעם״ אני ממשיך.
״לואי- מאוחר, אולי כדי שתלך הביתה? אני חלילה לא מגרש אותך פשוט- אני עייף. אני רוצה לישון״ הוא מודה. ׳וגם אתה רוצה שאני אעוף מפה' אני חושב לעצמי.
״אוקיי- אני אלך. אבל בתנאי ש... תחשוב על זה בשבילי הארי? על לבדוק את עצמך? בבקשה? למען... אמא שלי.״ הארי מגלגל את עיניו ונאנח
״אוקיי אוקיי, אני אחשוב על זה״ אני קופץ בחיבוק עליו ״תודה.״