little secret- Larry stylinson

Part 47

סתם כי אני ממש אוהבת את התמונה של למעלה. אז אני נותנת לכם את התענוג יחד איתי. יור וואלקם.
_
״אני לא חושב שזה רעיון טוב״ הארי אומר לי כשאני מציע לו לצאת החוצה
״הארי- באמת שהסווצ׳ר הזה מכסה הכל. עכשיו ארבע חודשים תמשיך להיתקע בבית?!״ אני שואל, מתוסכל.
זה היה במיטה שקיבלתי אומץ ללכת ולשאול את הארי אם הוא רוצה שנצא,יחד, מהבית. משולבים יד ביד. ממש כמו יציאה מהארון מאיזשהו בחינה. וכשהרגע הזה מגיע, הארי החליט שהסווצר שהוא לובש לא מכסה את החודש חמישי שלו.
״כן לו, אני לא רוצה לקחת סיכון״
״הארי, אתה קולט שבעולם האנושי- הריון גברי קיים רק בספרים, כן? אף אחד לא יחשוב לכיוון הזה בכלל.״ אני מנסה לשכנע אותו- או יותר להכניס בו הגיון
״העולם הזה מלא ההפתעות. טעות אחת... אני לא רוצה להכנס לבלאגן הזה. מה אם מקורבים לאלה שמודעים לרחם שלי מספרים בכוונה לאחרים? זה הון כסף.״
״בעיות אמון בייבי? הם חתומים בהסכם סודיות״
״דוקטור וולסון?״
״הוא רוצה את הרחם הזה לעצמו. למעשה כל בן אדם שחתום על הסכם סודיות ירצה את הדבר הזה לעצמו״ אני אומר, מתחיל להתחרט על הרעיון של לצאת החוצה בעצמי
אני מושיט את ידי אליו פעם אחרונה ״נו?״ אולי בליבי, הייתי רוצה שהוא יגיד לא ויתעקש שהוא נשאר בבית.
אך ממש כמו סצנה מסרט, הארי משלב את ידו בשלי והבעתו השתנתה להבנה.
״אתה בטוח?״
לא ידעתי בדיוק על מה הוא שואל את זה. אך באותו הרגע עניתי על שני האופציות.
״לא, אבל ניקח את הסיכון כי זה אנחנו.״ אני מחייך אליו ויוצא איתו מהבית
״נשמעת כמו אמא שלי עכשיו״ הוא אומר, ואני ומסכים
״תקשיב... יותר מידי זמן בחברת אן זה התוצאות״ אני מצחקק, מרגיש את גופי שמתחיל להיות במעט סטרס כשיצאנו מאזור הבית.
״רגע-״ הארי עצר אותנו ואני מסתכל לעיניו
״אנחנו יצאנו״ הוא אומר
״כן...? מזל שיש לך עיניים״
״א נ ח נ ו יצאנו. אני ואתה. ביחד.״
״וככה מאבחנים טיפשת הריון.״
״לו! יצאנו!״ הארי אומר שוב
״אה כן, טוב זה נכון״ אני מסיט את מבטי ממנו ומושך את ידו איתי לכיוון המסעדה שלצד ביתו
״אתה בטוח מרגיש מוכן?״
״לא, אבל כמו שאמרתי שניקח סיכון כי זה אנחנו״
״הגיוני שאני מתרגש?״ הוא שואל
״אל תתרגש, תרגיש- תרגיש כאילו אנחנו בבית״
״לו אני ממש עומד לבכות״ אני מסיט מבטי אליו חזרה ומבחין שאכן, הוא ממש מתחיל לדמוע. אני מנקה את הדמעות מעיניו, מחזיק בצידי פניו ״היי, זה דבר טוב״
״זה בעיקר המון הורמונים״ אני מחייך. כנראה.
אני חוזר לשלב את ידי בידו ואנחנו צועדים באזור הרחוב של הארי
״אתה רוצה לדבר על שם?״ הארי שואל ואני מביט אליו
״האמת שפרדי הציע שנקרא לה אלכס כי יש ילדה בכיתה שהוא ממש אוהב. וכשחושבים על זה, אלכס זה שם מהמם.״
אני אף פעם לא באמת הבנתי איך פאפרצי מוצאים אותי ואת הארי כל כך מהר. ואיך מזהים אותנו כל כך מהר.
גם בהופעות של אחד השני כשאנחנו בחלק של הvip , ויש פאקינג חושך, מזהים אותנו.
ואת זה אני אומר כי החוש השישי של הארי מצא פאפרצי בין השיחים.
״הם מצאו אותנו״ פערתי את עיני, אין דרך חזרה.
״הו ואוו. אני ממש לא לחוץ״ אני אומר ומתחיל לרעוד מעט בידיים
אני מתחיל לרעוד״ הארי אומר ואני מבחין ששנינו מתחילים לרעוד.
אפשר להגיד שלקחנו סיכון גדול מידי.
הבטן של הארי כבר לא כל כך קטנה. במיוחד בשביל גבר.
וזווית לא נכונה במצלמה, ומגלים על כרס לא מובנת של הארי.
״גם אני. אפשר להתעלם ממנו באלגנטיות. אתה יודע, לעשות את עצמנו שממש לא ראינו הרגע פאפרצי שלא יודע להסתתר״
״אפשר לנשק אותך?״
״מה?״ אני מביט אליו אך מבטו ממש לא מופנה אליי
״לנשק אותך״
״ממש עכשיו?״ אני שואל
״כן, ממש עכשיו״ הוא מביט חזרה אליי ומרכין את מבטו אליי, ומחבר את שפתינו. דאמ מאיפה כל האומץ הזה הגיע?
אני יודע שיהיה לנו כמות של אנשים שתומכים בנו. אנשים שהם יקבלו אותי עוד יותר כי אני חלק מהלהטב.
ועל זה אני בוחר להסתכל.
הרגשתי בטוח בין כפות ידיו של הארי שאוחז בפניי, מנשק אותי ברוגע ואז משעין את מצחו לשלי
״אתה בסדר?״ הוא שואל ואני מהנהן
״כן. הכל מושלם.״
-
אן ממש עשתה מאין שולחן חג כשהגענו אליה. נתנו לה שלוש וחצי שעות להתארגן על זה כשהודענו לנו שאנחנו רוצים לשהות אצלה לכמה ימים בזמן שאני יוצא לכמה הופעות שארגנו לי בהנהלה. והארי דחף אותי לעשות אותם כי זה מרגיש שאנחנו דיי הפרכנו את הקריירה שלנו.
בכל מקרה, כנראה שלוש וחצי שעות היו מספיקות ללארגן תבשילים צמחוניים ולא צמחוניים. וקינוחים.
״האם זה הילדים שלי שהגיעו?!״ שמענו את קולה של אן כשנכנסו הביתה
״כן אמא״ הארי אומר בקול ותוך שניות אני רואה את חמתי
היקרה
היא רצה כמובן לבנה ההריוני, נוגעת בבטנו ומנשקת אותה ואז אותו, ועוברת גם אלי, לחיבוק חזק
״איך הולך? אתם קולטים מה הולך בחוץ?! לו אני כל כך גאה בך ילד שלי״ היא מחבקת אותי שוב ואני מחייך ומחבק חזרה, נעטף בזרועותיה החמות שממלאות לי את המקום החסר. חלילה שאני משווה, אבל זה תמיד טוב להיזכר בחיבוק של אמא.
״זה משוגע. אנחנו כיבינו את הטלפון באמצע הנסיעה מכמות השיגעון שהולך בחוץ״ הארי עונה, ואני מהנהן. ואז מבחין בשולחן הערוך
״אני בחיים לא אבין איך את מגיעה למצב הזה״ אני מצביע עם השולחן ״תוך שעות ספורות״ אני מחייך
״שטויות. בואו נשב, לואי מתי אתה צריך לחזור ללונדון?״
״אני אשב איתכם לשעה וכבר אצא, תשמרי לי עליו כן?״ אני מחייך ונותן את ידי ליד המוגשת של הארי שנישקה את ידי
״איזו מן שאלה זאת.״
——————
וואה אני מרגישה ממש כמו שד עם הללכת ולחזורררר
מצטערת, לאב יה. Xx
נ.ב בית ספר זה חרא.