ביום שתעז

פרק ~2~ זה הדדי

"If it's yours it, will to find you".

~ברנדון~

טרקתי את הדלת חדרי בכעס ברגע שנכנסתי.
״ברנדון , אתה בסדר ?״ קולה של אימי נשמע מחוץ לחדרי.
״תעזבי אותי״ אמרתי בכעס.
נמאס לי מהחבורה המטומטמת הזאת. זרקתי את התיק מכתפי.
המניאק הזה נהנה להשפיל אותי בכל פאקינג פעם. אני עוד אנקום בו.
התיישבתי בכיסא מול המחשב ונכנסתי להיילור מתעלם מהפוסט שאיליי העלה עלי.
מקליד את שמו. מבחין בכל התמונות עם המעודדות.
עם הבחורות שהוא פוגש במועדונים.
״חתיכת מזדיין״ מלמלתי וסגרתי את המחשב בכעס.
הודעה מאמה הופיע בנייד שלי , נזכרתי שאני צריך לצאת.
יצאתי מחדרי ונתקלתי באבי שעומד מולה.
״אתה כועס״ קבע והרים גבה.
״ו ?״ שאלתי אין לי כוח אליו עכשיו.
״אתה צריך לכבד את אימך היא קראה לך מקודם, כמה פעמים.״ אמר כאילו יש לו בכלל זכות.
״אמרתי לה לעזוב אותי בשקט, היא הייתה אמורה לשמוע.״ מלמלתי ביובש.
״ברנדון !״ אבי הרים את קולו.
״מה ? אתה רוצה שאעשה כל מה שאתה אומר, אתה חושב שאני סלחתי לך כמוה ?״ שאלתי והבחנתי בפניו. הוא מתבייש במעשיו.
״עזבת אותנו בשביל הזונה הזאת לשנתיים. אולי אמא סלחה לך אבל אני לא, אז אתה לא תגיד לי מה לעשות.״ אמרתי במהירות.
הוא שתק ולא ענה. הוא לא מצליח להגיע אלי. אני יודע שקשה לו ושהוא רוצה לתקן הכל אבל הוא לא היה כאן שהיא בכתה כל הזמן. שהיא נטשה אותי לחיות לבדי. לתפקד כנער מתבגר לגמרי לבד. והכל בגללו. אז לא אני לא סולח.

יצאתי מהבית והלכתי אל הגרוטאה שלי.
פתחתי את דלת הרכב והתנעתי אותו.
נשפתי בתסכול.
אין לי כוח להתנדבות הזאת היום עליתי על הכביש לכיוון הפארק. 
אחרי מספר דקות הגעתי החלפתי את החולצה ולקחתי את הכובע שלי יצאתי מהרכב.
״היי״ אמה שישבה על הספסל התקדמה אלי עם חיוך גדול. אני כל כך אוהב את הילדה הזאת. היא הדבר היחיד שטוב פה.
״היי״ חייכתי אליה מחבק אותה.
היא אחזה בזרועי והלכנו יחד. ״ראיתי את מה שאיליי עשה.״ אמרה.
״תתעלמי ממנו״ אמרתי מייד.
״אני מצטערת זה היה באשמתי שלא היתה לך חולצה.״
״תשתקי את מביכה את עצמך״ בלגנתי את שערה הבהיר.
היא סידרה את שיערה וחבשה את הכובע חזרה.
״הלוואי שזה היה ככה גם אצלי אתה פשוט מתעלם מהדברים האלה״ אמרה מאוכזבת מעצמה. אבל היא לא יודעת.