ביום שתעז

פרק ~24~ על הקצה

"Maybe there is hunger in my blood
Screaming out loud for what I want
See me running full speed at it
Shattering, collide
Call it post-traumatic
Now it's do or die."
-Nicholas D. Miller-

~ברנדון~

ישבתי סביב השולחן מבחין באימי ואבי.
אמא נראת טוב היום, חיובית, אמיתת.
אבא נראה כמו תמיד.
הנחתי את הכלים שלי בכיור מביט בחלון המטבח. אני אצא קצת לנשום אוויר ?
״על מה אתה חושב ?״ אמא נגעה בגבי.
הסתובבתי אליה מבחין בשולחן הריק.
איפה אבא ?״ שאלתי.

״הלך למקלחת.״ חייכה היא נראת כמו פעם.
מאושרת.
״נו שתף אותי..״ העבירה את ידה בשיערי. ״הרבה זמן לא דיברת איתי ככה.״ אמרה.
הרבה זמן לא היית כאן.

״מה היית חושבת אם הייתי אומר לך שאני מעוניין בבנים ?״
היא הרימה גבה, ״אתה ? ברנדון שלי ?״
חייכתי.
״הייתי אומרת שתלך לאן שהלב שלך לוקח אותך.״
הבטתי בעינייה הכחולות ובשיערה הבלונדיני הארוך.
״אבל בחוכמה.״ הדגישה.
״בטח.״ חייכתי.

״איך הרגל ?״ שאלה.
״בסדר גמור.״ ניערתי אותה מולה בשעשוע.
״תפסיק היא עוד תכאב.״
״אמא זה לא עובד ככה.״
״אתה שמח ?״ שאלה מחייכת וליטפה את לחי.
״אני חושב שכן.״
״אני שמחה ברנדון.״

הרגע ההגיוני עם אמא הרס לי את כל המצב רוח. אחרי פחות משעה היא חזרה לדיכאון המוכר שלה.
גרסת רוח הרפאים שלה.
הגרסה שאני שונא.

וזה רק מראה כמה בני האדם חלשים, גוף האדם יכול להיות מושלם בכל מיני צורות אבל שנייה אחת והגוף נשבר לרסיסים. לא חוזר לאותו מצב מושלם.
לפעמים הוא לא יכול ללכת. או לא יכול לראות, ולפעמים הוא פשוט מת. קורס על האדמה.
הבטתי ברגלי, הוכחה מוחצת חייכתי וטפחתי עליה.

קמתי לוקח את המפתחות שלי מתכוון לנסוע אל אמה ואז נזכר שהיא נסעה.
שלחתי לה הודעה בזריזות וזרקתי את המפתחות חזרה אל השולחן.