have you met before עונה 2

chapter 18 - Harry💚

התיישבנו שנינו על הספה, לואי הביט בי עם עיניו הכחולות הכובשות.
הוא הרים את גבותיו בתהייה, ''הארי?" קרא, "מה?" שאלתי ויצאתי מהאופוריה.
"מה רצית לספר לי...?" שאל, רציתי לספר לו על הנושא של אביו ועל כל עניין העבודה וגם הוא לא יודע שמארק בא לראות מה איתו.
"לא משנה" אמרתי לבסוף וקמתי במהירות מהספה עם גבי אליו, מגרד את מצחי, מנסה לחשוב איך אני יוצא מהמצב הזה.
''הארי נו אתה לא יכול לעשות לי את זה" לואי קם לעברי, "אני מעדיף לא לספר" אמרתי ונשמתי עמוק, "זה לטובתך בלבד" השלמתי, "אולי תפסיק לחשוב מה טוב עבורי?!" אמר בכעס, "אני ילד גדול הארי, אני בן 21 למען השם!", "לואי זה לא משהו שקל לספר או בכלל לדבר עליו! זה הרבה יותר רציני ממה שאתה חושב!" צעקתי, "מה כבר יכול להיות כל כך נוראי?!" צעק חזרה, "ובכל מקרה אתה יכול לספר לי!".
"אני לא!" צעקתי וזרקתי את הכוס השקופה שהייתה על השולחן, שהתנפצה על הקיר ושבריה נפלו על השיש, "שיט" פלטתי ובלעתי את הרוק שצרב בגרוני, "עוד פעם הארי? עוד פעם?!" לואי צעק עלי, הרגשתי את הכעס עולה ומשתלט עלי, הוא לא פאקינג מבין! "אתה לא יכול להסתיר ממני דברים!" אמר בכעס והניף את ידיו לצדדים, גיחכתי בזלזול, "או אני לא יכול?! מזכיר לך שכל הסיפור הזה לא היה קורה אתה היית עכשיו בניו יורק ומשאיר אותי פה לבד!", "הנה זה שוב פעם-" "כן! כן זה פאקינג שוב פעם!", "אני לא יכולתי לספר לך כי היית כל כך חשדן לגבי מארק שעצם העובדה שהייתי צריך פאקינג להסתיר את זה היא כבר אבסורדית!" צעק עם אצבע מאשימה לעברי, "מה עבר לך בראש בכלל?!" צעקתי, "עשיתי את זה בשביל שנינו" אמר בנשימה אחת, "איפה השנינו בזה?" הבטתי נוקב בעיניו, "אתה פשוט אגואיסט חסר רגישות הארי" לואי אמר עם דמעות, "תמיד הכי קל להאשים אותי נכון?! למה אתה לא חושב איפה אתה היית לא בסדר?!" דמעות החלו לזלוג מעיניו, מבטו מושפל מטה וידיו מלוכסנות לאגרופים.
"שנינו פשוט דפוקים" אמר בקול שבור, "אולי פשוט פאקינג תספר לי מה אתה מסתיר ממני ונגמור עם זה?!" צעק, "לא!" צרחתי, "למה לא?!" צרח חזרה, "כי אני פאקינג אוהב אותך זה למה!" צרחתי בחוזקה, "זה ישבור אותך מבפנים ואני לא מוכן לאבד אותך שוב!" צרחתי, "אתה הכל בשבילי!" המשכתי, חזי עלה וירד מנשימותיי הכבדות, הוא הלך במהירות לכיווני ועצר מול עיניי.
בלי לחשוב כלל ריסקתי את שפתיי על שלו, הרגשתי את הכעס שלנו דרך השפתיים מתערבב ונרגע, אותם השפתיים שלפני שנייה ירקו מילות שנאה וצעקות, עכשיו שקטות, רק זזות בשקט,
בשקט הכי רועש.

***
פקחתי את עיניי, האור מן החלון הגיע לכיווני וסינוור אותי, קמתי לישיבה, הבטתי בלואי שישן, הוא תחב את ידיו מתחת לכרית וקירב אותה אליו, חצי חיוך עלה על פני, הורדתי את השמיכה מגופי, החלקתי את רגליי לנעלי הבית שלי וירדתי להכין ארוחת בוקר.

***
נ.מ לואי

התהפכתי לצד והנחתי את ידי לצד המיטה, שמתי לב כי ריק ונבהלתי, קמתי במהירות וראיתי כי הארי לא נמצא, שיט אולי אחרי אתמול הוא הלך או משהו...? "הארי?'' התחלתי לקרוא וקמתי מהמיטה, יורד למטה, "הארי-" עצרתי את עצמי כשראיתי אותו במטבח, לבוש רק בבוקסר וסינר ומכין פנקייקים, "בוקר טוב" אמרתי והלכתי אליו, הוא לא אמר דבר אלא רק הביט בי עם עיניו הירוקות בצורה עמוקה, בלעתי את רוקי והלכתי למקרר, "לואי" קרא, "כן?" שאלתי והבטתי בו, "אנחנו צריכים לדבר על אתמול" אמר בלי להביט בי, פניו נראו ללא הבעה מסוימת, "כן..." קולי דעך, "תראה אני החלטתי ש-" אמרנו יחד, שנינו צחקנו, "תתחיל אתה קודם" הארי אמר בחיוך וסימן עם ידו, "שאני סומך עליך הארי, אם זה היה משהו חשוב כל כך היית מספר לי, אני מכיר אותך מספיק טוב כדי לדעת מתי אתה רוצה להגן עלי מדברים, וכשתחליט לספר לי אהיה לאוזן קשבת" אמרתי בחיוך, גומה בלטה מהלחי הימני שלו, ''תראה לואי, יש משהו אחר שלא סיפרתי לך...מארק שמע שהיית בתאונה והוא טס מניו יורק עד לפה כדי לראות מה איתך, אני באמת לא יודע למה דווקא כשהתעוררת הוא הלך..." הארי אמר במשיכת כתפיים, הייתי קצת מופתע מזה אני לא אשקר, יפה לראות שההדדיות בינינו קיימת גם אחרי כל השנים האלו.
"או, נחמד מצידו" אמרתי והנהנתי קלות, "ואני חשבתי על עוד משהו, החלטתי שאתה צודק, שעבדת מאוד קשה ושמגיע לך, ואני תמיד אהיה פה בשביל לתמוך בך"
אמר והביט בעיניי, למה הוא מתכוון- רגע...

***
הושבנו את כולם אצלנו בבית, את אמא והאחיות שלי, את ההורים של הארי ואת ג'מה, את הבנים ואמילי על הספה.
"אוקיי, אחרי המון מחשבה עמוקה והתחשבות בנסיבות ועל איך זה מש-" "הארי" קטעתי אותו, "מה?" שאל, "לעניין תגיע לעניין" זירזתי אותו וסימנתי עם היד, "אה אוקיי, אנחנו עוברים לניו יורק" אמר בחיוך, "אז כן בסוף?!'' כולם צעקו יחד וזה הדהד בבית, "כן אבל אל תדאגו! זה רק לשנה'' אמרתי מהר כדי להרגיע אותם, "איפה תעבוד?'' שאלה אמא, "במשרדים שמארק עובד בהם, הוא זה שהציע לי את זה" אמרתי, "אז...שנה לא נראה אתכם?" ליאם שאל, "פחות או יותר, אבל כמובן שבחגים נבוא לבקר ולחגוג יחד" אמרתי, "אז מתי אתם טסים?" אן שאלה, "ב2 לפברואר כדי שנחגוג לי יום הולדת יחד" הארי אמר בחיוך, שקט שרר בבית, אף אחד לא פצה פה.
"אני לוקח את הפלייסטיישן!'' נייל צעק והרים את ידו, "ואנחנו את המיטה! שלנו נשברה מ-" "לקפוץ עליה, האחיינית של ליאם הייתה אצלנו וקפצה על המיטה והיא נשברה" זאין קטע את ליאם בחיוך מאולץ ונתן לו מכה לצלעות, כולנו הבנו במה מדובר.