have you met before עונה 2

chapter 12 - Harry💚

לואי אשכרה לקח את הרכב שלו ויצא, אני לא פאקינג מאמין! אחרי כל מה שעשיתי עבורו! הוא פשוט...עזב.

הוצאתי את הטלפון מכיסי וחייגתי לנייל, הייתי צריך לספר לו על זה, "הלו?" קול נשי נשמע, ''אמילי?" שאלתי כשזיהיתי את קולה, "היי הארי" אמרה במתיקות, "היי, איפה נייל?" שאלתי, "במקלחת" ענתה, "אוקיי, אני צריך לספר לו משהו, תוכלי להגיד לו להתקשר אלי מאוחר יותר?" שאלתי, "בטח, אבל רק אומרת שאני מקשיבה יותר טוב מנייל" אמרה, גיחכתי, "טוב" אמרתי ונשמתי עמוק, "לואי ואני...רבנו ונפרדנו" אמרתי, "נפרדתם?" שאלה בהלם, "טוב לא כל כך...יצאנו להפסקה" אמרתי ונשכתי את שפתיי, "הפסקה? חמוד אתם ממש לא רייצ'ל ורוס, מה קרה שגרם לזה?" שאלה, "הוא הסכים להצעת עבודה בניו יורק בלי להגיד לי" אמרתי, "הוא מה?!" צעקה לתוך הטלפון והרחקתי אותו במהירות מאוזני, ''כן'' אמרתי, "אוי ואבוי" אמרה ושמעתי ששתתה משהו, "אבל הוא איתך?" שאלה, "לא, הוא נסע לפני שעה בערך לשדה" אמרתי, "אתה דפוק בשכל?!" צעקה והבהילה אותי, "מ-מה?" שאלתי בבלבול, "אתה פשוט נתת לו ללכת ככה?" שאלה, "כן, הוא ילד גדול" אמרתי בכעס, "טוב" אמרה, "אני רק חושבת שלפחות תבדוק מה איתו" אמרה וניתקה, נאנחתי והבטתי בטלפון, היססתי אך נכנסתי לתפריט ולחצתי על 'לולו שלי', התקשרתי אך אף מענה, הוא אפילו לא זמין, הוא כבר עלה על הטיסה? לא יכול להיות, אנסה שוב, לחצתי שוב על שמו וחיכיתי שיענה אך אף תשובה, הנחתי את הטלפון בכעס על השולחן והלכתי למטבח, למזוג לי מים קרים.
לפתע הטלפון שלי צלצל, והוא היה ממספר חסוי, "הוא באמת עושה את זה עכשיו?" גיחכתי לעצמי ועניתי, "לואי זה לא יעבוד לך" אמרתי בביטחון, אך זה לא הקול שציפיתי לשמוע בתגובה, "שלום, אתה הארי סטיילס?" שאלה, "כ-כן הכל בסדר?" שאלתי במהירות, "אני מצטערת שאני אומרת את זה ככה אבל אני חייבת שתגיע בדחיפות לבית החולים, לואי נפגע בתאונת דרכים-" ומשם לא שמעתי, כי הטלפון שלי היה זרוק על הרצפה לאחר שהחליק מידי, מהר החזקתי את השולחן כדי שלא אפול, לואי? בתאונת דרכים?! לואי שלי? בלי לחשוב יותר מדי התפסקתי, לקחתי את הטלפון מהרצפה ואת מפתחות האוטו מהשידה ויצאתי במהירות לבית החולים, מתפלל...שהכל בסדר, שזה סתם חלום בלהות.

***
נכנסתי במהירות וניגשתי לדלפק, "איפה חדרו של לואי טומלינסון?!" שאלתי במהירות והפקידה נבהלה, "מה הקשר שלך אליו?" שאלה, "אני בן הזוג שלו" עניתי והרגשתי צביטה בלב, אבל התעלמתי ממנה עכשיו, "או, חדר 316 אדוני" אמרה בחיוך, הנהנתי במהירות ורצתי במהלך המסדרון, משוטט עם עיניי על מספרי החדרים עד שראיתי את 316, התפרצתי דרך הדלת וליבי קפא, הכל קפא, רק העיניים שלי עמדו על המלאך הקטן ששכוב על המיטה, התקרבתי אליו ודמעות עלו בעיניי אפילו לא ששמתי לב שהמשפחה שלו פה.
"הארי?" שמעתי את קולה של ג'ואנה, אבל התעלמתי, לא מתוך חוסר כבוד פשוט מתוך הלם, לא יכולתי לדבר.
"ה-הארי, אוכל לדבר איתך בחוץ יקירי?" שאלה בחיוך מזויף, ברור, איך אפשר לחייך כשהדבר שהכי חשוב לך בעולם...נמצא במצב כזה?
הבטתי בעיניה השבורות והנהנתי, היא תמכה בגבי ויצאנו מהחדר אל עבר היציאה מבית החולים, התיישבנו על אחד הספסלים הריקים.
"מה שלומך יקירי?" שאלה, הבטתי בעיניה ואז הבינה את פשר השאלה והשתתקה, "אנחנו נפרדנו" אמרתי בנשימה אחת בלי להביט בה, מבטה ננעץ עלי, "א-או...אפשר לשאול למה?" שאלה והניחה את ידה הקרה על זרועי, "הוא הסכים להצעת עבודה בלי להגיד לי" אמרתי, היא גיחכה מעט בעצבנות, "בגלל דבר כזה להיפרד-" "זה בניו יורק" קטעתי אותה וידה הרפתה מעט, "אה..." אמרה במבוכה, "כן, הבן שלך הסכים להצעת עבודה בניו יורק בלי להגיד לי, כל כך מעצבנת אותי העובדה שהוא פחד ממני, אם היה אומר לי את זה לפני אז הייתי עושה הכל, אבל עצם העובדה שבמשך חצי שנה הסתכלתי לו בעיניים וחשבתי שאנחנו הכי כנים אחד עם השני, רק גורמת לי להאמין שאולי...אנחנו לא כמו מה שהיינו פעם" אמרתי וגוש חנק את גרוני, ג'ואנה הנהנה וקמה ממקומה, "אתה צריך קצת זמן לבד...שתהיה מוכן תחזור לחדר" אמרה בחיוך ונכנסה לבניין, הוצאתי את חבילת הסיגריות מכיסי, ידעתי שאצטרך אותה, הדלקתי אותה ושאפתי את העשן הרעיל אל תוך ראותיי, נותן לכל הלחץ שלי להתפוגג.
הוצאתי את הטלפון מכיסי, מתקשר לליאם לספר לו את הבשורה, "הלו?" ענה
"היי ליאם..." אמרתי
"היי הארי, הכל בסדר?"
"אני צריך שתגיד לכולם לבוא לבית החולים" אמרתי ולקחתי עוד שאיפה מהסיגריה,
"מה קרה?!" שאל ליאם בהיסטריה
"לואי...ע-עבר תאונת דרכים" אמרתי וכל גופי חטף צמרמורת מהמחשבה הזו, "אנחנו בדרך" ליאם אמר וניתק בזריזות.

***
נכנסתי לחדרו של לואי, כולם היו שם, "בואו נלך לאכול משהו" ג'ואנה אמרה לכולם כרמז שיצאו משם, התיישבתי בכיסא שממול ללואי, זרועו הקטנה מחוברת לאינפוזיה, הוא מחובר למכונה שמבשרת על היותו חי או מת רק לפי קו קטן, אפו מחובר למכונת נשימה, ועל ראשו תחבושת שמעט דם בצבץ ממנה, בלי לחשוב יותר מדי לקחתי את כף ידו החופשית ונישקתי אותה, משאיר את כף ידי צלובה בשלו, הבטתי בו, בפניו היפות, הכל התנפץ לי בין רגע, הרופאים אמרו שהוא שומע הכל רק לא יכול להגיב, מה שיהפוך את מה שאני הולך לעשות עכשיו ליותר קל.
"היי לואי, אני לא מבין איך דבר כזה יכל לקרות, איך אתה, הבן אדם הכי מדהים שהכרתי, יכל להיפגע?
אני כל כך מצטער שנפרדתי ממך, אבל לא ציפיתי שבאמת טטוס לניו יורק, רק רציתי קצת זמן לעצמי עם כל הסיפור הזה" אמרתי ומחיתי דמעה שזלגה על לחי.
"למה לא סיפרת לי? ממה פחדת? אתה הרי יודע שהייתי מסכים לזה, או לפחות מחפש פשרה, אני יודע שלעולם לא תבגוד בי, אבל עצם העובדה שלא סיפרת לי שנפגשת עם מארק כי אולי פחדת מהתגובה שלי גרמה לך לפחד שאפרד ממך..." אמרתי ואז  נפל לי האסימון, כשפגשנו את מארק לראשונה אמרתי לו לא להתקרב אליו, "פאק, אני כזה אידיוט, אני בן זוג כל כך רע" אמרתי וגיחכתי בזלזול, "הייתי צריך לסמוך עליך לו, אני יודע שלעולם לא היית עושה משהו כדי לפגוע בי, אני הייתי אמור לסמוך עליך, אבל גם היית אמור לסמוך עלי, לדעת שאתה יכול לספר לי הכל, אבל למה רק 6 חודשים אחרי? מה גרם לך כל כך לפחד מהתגובה שלי?" שאלתי, אך כמובן שלא הייתה תגובה, השפלתי את ראשי, "כמה הייתי נותן כדי שתענה לי עכשיו, אפילו אם היית צועק, רק שאשמע אותך" אמרתי.
"אני מקווה שאתה יודע שאני אוהב אותך" אמרתי עם חיוך,
"אני אוהב אותך"

~~~~~
אני? בוכה? מה פתאום! *משיכה באף*