have you met before עונה 2

Chapter 2 - Harry💚

*שיר הנושא של הפאנפיק⬆️*

הבטתי בלואי שישן כמו מלאך על ידי, נהייתי רעב והייתי מופתע איך הוא לא גווע, הוא לא אכל כלום היום!
הוצאתי בזהירות את הכריך מהתיק, מנסה לא לעשות רעש כדי שלא אעיר את לואי.
הוצאתי את הכריך חביתה שלי בשקט והתעסקתי עם העטיפה, כל פעם שהיה רעש קטן הבטתי בלואי לראות אם הוא התעורר.
פתחתי את העטיפה לגמרי ונגסתי בכריך, היה לי חשק להיות חבר מעצבן אז קירבתי את הכריך לאף של לואי שיריח את החביתה ולפתע הוא מלמל בקול ישנוני וחלש "הארי למה לזין שלך יש ריח של חביתה?"
התחלתי להתפקע מצחוק שכבר התחילה לכאוב לי הבטן ואז השתתקתי כשמבטים כעוסים הופנו לעברי, לואי התעורר בבהלה מהצחוק שלי ורק חייכתי אליו, הוא הביט בכריך שלי וצייץ במבוכה "אוי לא" מה שגרם לי לצחוק עוד פעם, הוא האדים כל כך שעגבניה נראתה אשכנזית על ידו, הוא הכה אותי ביד והסתובב לכיוון החלון, הוצאתי את הכריך שלו מהתיק והנחתי אותו על המגש שמול כיסאו.
"אני לא רעב" ענה בארס מבלי להביט בי.
"לואי לא אכלת כל היום, אני דורש שתאכל" אמרתי ברצינות ונישקתי את כתפו.
"בסדר..." פלט ברטינה והסתובב ופתח את הכריך ונגס בו, על הנגיסה הראשונה לחשתי לו באוזן בקול צרוד שידעתי שיעביר לו צמרמורת "אפילו כשאתה ישן אתה מוצץ לי?", הוא התחיל להיחנק ולהשתעל, מה שגרם לי לצחוק אפילו יותר חזק ממוקדם, מהר הוא לגם מבקבוק המים שהיה מונח גם כן על המגש ואז הביט בי במבט רצחני.
"סבבה אז כנראה שזה ישאר רק בחלומות" אמר עם חיוך ערמומי. שיט, עשיתי טעות.
"לא נו! אני מצטער!" אמרתי והבטתי אליו במבט מתחנן, "מאוחר מדי, על טעויות משלמים" אמר ולגם עוד מהמים בלי להסתכל עלי.
"זה מגיע לי" אמרתי והרמתי ידיים בכניעה, הוא רק חייך והביט מחוץ לחלון, הבטתי גם כן וראיתי אורות זוהרים שהאירו את הארץ החשוכה, הבנתי שאנחנו לקראת נחיתה כי סמל החגורות נדלק ודיילת ביקשה מכולם בנימוס לסגור את המגשים ולכבות את המסכים.
לואי ואני קיפלנו הכל וחזרנו להתיישב.
לואי לפתע החזיק את ידי ומעט לחץ אותה, כאילו הוא מפחד.
"הכל טוב לו?" שאלתי אותו, הוא השפיל את מבטו ואמר בקול שקט "אני לא אוהב את החלק הזה..."
חייכתי חיוך מנחם והרמתי את ראשו מסנטרו לכיווני ונישקתי אותו קלות.
לפתע המטוס החל לשקוע לאט לאט וראיתי את לואי עוצם את עיניו בפחד, חייכתי אליו וליטפתי את כף ידו עם אגודלי.
לאחר כמה דקות המטוס נחת והמון מחיאות כפיים הושמעו, שמעתי שזה מן מנהג ישראלי כזה והוא דווקא ממש נחמד, נראה לי שאאמץ את זה.
לואי נשם לרווחה וחיכינו לאישור לקום, לאחר כמה דקות נשמע דינג ויכולנו לקום.
לואי ואני הודינו לדיילות שנופפו לשלום לנוסעים והתחלנו להתקדם לעבר הבידוק הביטחוני, אספנו את המזוודות שלנו ועלינו על מונית תיירים שלקחה אותנו למלון.
הגענו למלון ונכנסו לבפנים, הכל היה כמו שתואר בקטלוג, איזה מזל, לרוב משקרים על דברים כאלה, אבל הביקורות היו מדהימות אז לא הייתי עד כדי כך מותפע, לעומת לואי, שעיניו נפערו מהיופי של המקום, עיניו סרקו במהירות מהלבנים ברצפה עד לציורים העטורים בקימורי זהב שעל התקרה ולנברשות שהשתלשלו מן האמצע.  (התבססתי על מלון ונציה בוגאס - ה.כ)