*שישה חודשים לאחר מכן*
"מתרגש לואי?" שאלה ניקול, חברתי ללימודים.
"מאוד! סוף סוף אני מקבל את התואר המחורבן הזה אחרי שנתיים!" אמרתי ושנינו צחקנו, "מצאת לך כבר עבודה?" שאלתי אותה, "כן, הרי דוד שלי גם עורך דין והוא שאל אם ארצה לעבוד איתו והסכמתי" אמרה בחיוך, "ומה איתך? גם לך יש כבר עבודה מסודרת?" שאלה, "כן, שעות מעולות, שכר גבוה, תשלום על נסיעות, כבר משלמים על הבית, הטיסה, החשבו-" "וואו וואו חכה רגע...טיסה? מה? אתה נוסע?" קטעה אותי בשאלה, "כ-כן, העבודה בניו יורק, אני והארי עוברים לשם עוד יומיים" אמרתי וגוש חנק את גרוני.
"או וואו, מה...איך השגת עבודה כזו בניו יורק?" שאלה, "מישהו הציע לי" אמרתי במשיכת כתפיים, "מה פשוט הלכת ברחוב ומישהו היה כזה 'היי רוצה עבודה בעריכת דין עם שעות מעולות והמון כסף?'" גיחכה, "לא...פגשתי אדם מהעבר והוא הציע לי את זה" אמרתי, "ככה? בלי שום תמורה? סתם ככה?" שאלה בבלבול, "יש אנשים נחמדים כנראה" אמרתי במשיכת כתפיים והיא הנהנה בהבנה, "מפתיע אותי שהארי הסכים שתעברו לניו יורק" מלמלה, "מ-מה?" פלטתי, "אם הייתי אומרת לבן הזוג שלי שאנחנו עוברים לגור בניו יורק אחרי שכבר השיג את העבודה שיש לו עכשיו וכשכל המשפחות שלנו גרות פה רק בשביל העבודה שלי הוא היה מתפחלץ" גיחכה, הלב שלי דהר בחזי ובלעתי את הרוק שצרב בגרוני, "ל-לא איזה, הארי הכי פירגן" אמרתי וגיחכתי במבוכה, "חם פה לא?" אמרתי והרחקתי את הצווארון החולצה מגרוני, ניקול הביטה בי כמה שניות, "לא סיפרת לו" אמרה כעובדה, "מ-מה? לא נכון מה פתאום" אמרתי במהירות, "לא אתה לא שפוי, אתה תספר לו עכשיו?" שאלה, "כ-כן מה הבעיה?" שאלתי, "לואי הוא צריך להתארגן על זה! למכור את הבית, לעזוב את העבודה, להיפרד מהמשפחה, אתה באמת חשבת שתוכלו לעבור בין רגע?!" צעקה, "לא...חשבתי על זה..." אמרתי במבוכה, "סטודנטים אנא שבו בבקשה" נשמע קול מאחורי הקלעים, "טוב בהצלחה לך" אמרה ניקול ונופפה בידה לפני שהתיישבה במקומה, ראשי כאב וגרוני היה יבש, היא צודקת...איך תוך יומיים נארגן את כל זה? מארק אמר שאני עובר עוד יומיים, כבר נשלחו לי כרטיסי הטיסה ובמזל הסתרתי אותם מהארי, טוב זה לא משנה עכשיו, בוא נסיים עם זה ונדאג לבעיה אחר כך.
"תואר זה לעריכת דין מוענק ללואי טומלינסון" נשמע קולו של פרופסור פישר, המורה ללימודי עריכת דין באוניברסיטה, קמתי ממקומי והלכתי לכיוון הבמה, יצאתי וראיתי אותו, הוא על רגליו, ידיו מוחאות כפיים והוא צועק בגאווה "כל הכבוד לואי! גאה בך יפה שלי!", הלב שלי התכווץ וחייכתי בזיוף, פרופסור פישר הושיט לי את התעודה ולקחתי אותה ולחצתי את ידו, הולך להתיישב על יד ניקול על הבמה שכבר קיבלה את התעודה שלה.
"אני יכולה לנחש מי זה הארי" אמרה וגיחכה, "הוא ממש חמוד! באסה שהוא גיי..." מלמלה ונשכה את האצבע שלה, "היי!" צעקתי בלחישה, "מה? זה נכון..." מלמלה ואני גלגלתי עיניים בחיוך, "טוב מה לעשות? אני זכיתי" אמרתי בהרמת אף.
***
"כל הכבוד לו!" הארי אמר ונישק את שפתיי, כבר הגענו לחניית האוניברסיטה, נכנסנו לאוטו השחור שלו והוא החל בנסיעה, אוי לא...מה עם המכוניות שלנו? גם אותן אנחנו צריכים למכור או לפחות להשכיר...אלוהים יודע מתי נחזור לפה, אם בכלל בזמן הקרוב- "לואי!" קולו של הארי קטע את מחשבותיי, "הכל בסדר?" שאל בגיחוך, "כ-כן...סתם, חשבתי על משהו" מלמלתי והבטתי דרך החלון, הארי משך בכתפיו וחזר להתרכז בנסיעה.
***
הגענו הביתה, הארי יושב על הספה וצופה בטלוויזיה, הבטתי בו, כה שלו, אם רק ידע מה אני הולך להגיד לו עכשיו, "הארי? אני יכול לדבר איתך?" שאלתי אותו, "בטח, בוא" אמר ופינה לי מקום על ידו הספה, "תראה...אני צריך לספר לך משהו" אמרתי ונשמתי עמוק, "לואי הכל בסדר? אתה מדאיג אותי" אמר, "כן, אני רק צריך לספר לך משהו" אמרתי, "הארי...העבודה שמארק הציע לי" אמרתי והייתי צריך עוד נשימה, "מה איתה?" הארי שאל בבלבול, "היא...לא פה" אמרתי, "מה זאת אומרת לא פה?" שאל בבלבול, "היא...בניו יורק" אמרתי וכיווצתי את עיניי, מחכה לשמוע מה יש לו לומר על זה, אך פקחתי אותן כששמתי לב שהוא מגחך, "יופי לואי אחלה בדיחה, כבר הבהלת אותי, חשבתי קרה משהו רע" אמר והייתי מבולבל ממש, "רגע רגע...ידעת על זה?" שאלתי, "הו כן ידעתי על זה" אמר בקול עמוק ואז צחקק, "אתה שקרן ממש גרוע לואי" אמר והמשיך לצחקק, "רגע...אתה חושב שזה בדיחה?" שאלתי, "כ-כן, מה? רגע... אתה...רציני?" לבסוף נפל לו האסימון, השפלתי את מבטי ולא עניתי, גיחוך מזלזל נשמע ממנו, "לא אני לא מאמין...אתה פאקינג שיקרת לי שוב לואי! אני שאלתי אותך אם זה פה ואמרת שכן! מה עובר עליך?!" צעק, "א-אני מצטער פשוט-" "אין ידעתי שזה טוב מדי מכדי להיות אמיתי!'' צעק והטיח אגרוף לקיר, "מה נעשה עכשיו?! אתה יודע בכמה דברים צריך לטפל עכשיו?! כמו הבית או האוטו?! ומה עם המשפחות שלנו לעזאזל?! איך יכולת לקחת החלטה כה פזיזה בלי להגיד לי אפילו?!" צעק, פניו אדומות מכעס, לא יכולתי לענות, "תענה לי!" צעק, רק השפלתי את מבטי ושיחקתי עם אצבעותיי, "אתה...פשוט לא נורמלי..." אמר והתנשם, "אני צריך זמן לחשוב" אמר וליבי נדם, "מ-מה? על המעבר?'' שאלתי, הוא נשם עמוק, "עלינו" אמר, ליבי התנפץ למיליון חתיכות, "א-אני לא מאמין, בגלל דבר כזה אתה נפרד ממני?" שאלתי, הוא רק השפיל את מבטו וליקק את שפתיו, "אתה לקחת החלטה כזו בלעדיי, ככה בני זוג לא מתנהגים, אז אם כך אולי כדאי שלא נהיה בני זוג..." אמר, הנדתי בראשי כלא מאמין ועליתי למעלה, הדמעות כבר פרצו, פניי אדומות ולחיי שורפות מהדמעות, ארזתי בגדים ומוצרים אחרים, פתחתי את השידה שבצד המיטה שלי והבטתי במעטפה עם שני כרטיסי הטיסה, שמתי אותן בתיק גב שלי יחד עם הטלפון והמטען וסגרתי את המזוודה, יוצא מהבית, לקחתי את מפתחות הרכב שלי ופתחתי אותו, "מה אתה עושה?" שאל הארי מאחורה, "עובר לניו יורק" אמרתי בקול שבור, סגרתי את בבגאז' והתנעתי את האוטו, מתחיל לנסוע מפה.
עיניי אדומות ושורפות, ליבי פועם בחזי בחוזקה ורק הבטתי בתיק גב שעל ידי, תיק הגב שהארי קנה לי ליום ההולדת הראשון שלי איתו, "תזכור שתמיד אהיה לך לגב" בדיחתו הדהדה בראשי, הבטתי לשמאלי, לפתע ראיתי אוטו אפור שבמהירות מתקדם לעברי-
~~~~~
בבקשה בבקשה...אל תהרגו אותי
YOU ARE READING
have you met before עונה 2
Umorismoאז אחרי שזוג היונים שלנו התאהב וחווה מסע ארוך ומדהים מה התכניות שלהם לעתיד? והאם הכל יעבור חלק? כל זאת ועוד... בפרולוג אף פעם לא ימאס לי מזה😌
