The quiet before the storm [h.s]

38

טום הולנד

הרגשתי פגוע, יותר מזה, הלב שלי נשרף מבפנים. נסעתי במכונית שלי בחזרה אל דירתי, ידעתי שסבסטיאן יצחק עליי אם יראה אותי בוכה אבל באותה נימה יתמוך בי והייתי צריך את התמיכה שלו יותר מהכל באותם רגעים.

אני יודע שקאט ראתה אותי בוכה אבל האמת שרציתי שתראה, רציתי שתדע שפגעה בי כלכך. אני לא יודע מה המצב בנינו עכשיו ואם אנחנו נפרדנו או שזה היה סתם ריב מטופש אבל אני מקווה שזאת האופציה השניה כי הדבר האחרון שאני רוצה זה שהדברים בין לבין קאט יסתיימו. אני לא רוצה שנחזור להיות זרים שוב, אני רוצה לחוות איתה עוד מיליון חוויות ושתמשיך להיות חלק כזה גדול מהחיים שלי כמו שהיא היתה עד כה.

החנתי את המכונית בכניסה לבניין ונכנסתי לתוכו, עליתי קומה אחת ופתחתי את הדלת. סבסטיאן ישב על הספה וראה משחק כדורסל וצהל כשנכנסתי לבית, כנראה שהקבוצה שהוא אוהד קלעה בדיוק סל. הוא אחז משולש פיצה בידו ועל השולחן ישבה שישיית בירות שאחת וחצי מהן נגמרו.

״היי.״ חייכתי אליו חיוך מתאמץ.

״היי.״ הוא אמר ומבטו היה נעוץ בטלויזיה. ״כן... כן.... לא!!״ הוא צעק בכעס והסב את מבטו מהטלויזיה אליי באכזבה. כשראה את אפי האדום ואת עיניי הנפוחות ההבעה היתה על פניו השתנתה. הוא הניח את הפיצה על השולחן וקם אליי, מתעלם מרעש הצהלה שבוקע מהטלויזיה.

הוא צעד לכיווני ותפס בידיו את שתי כתפיי, מסתכל עליי מלמעלה. ״מה קרה?״ שאל במבט חושד.

״קאט...״ לחשתי, השם שלה הספיק בשביל לגרום לעיניי לדמוע שוב. מחיתי את דמעותיי במהירות בעוד שבהיתי בנעליי, אני בהחלט הייתי צריך בתמיכתו של סבסטיאן אבל לא רציתי שיראה אותי בוכה.

״מה הזונה עשתה?״ הוא שאל והתכופף מעט בכדי לראות את פניי.

״היא לא זונה.״ הזעפתי את פניי בכעס, לפני מה שידוע לי עד כה אני והיא עדיין ביחד.

״אוקי... מה קאט עשתה?״ הוא שאל בייאוש, צמא למידע. אני יודע שסבסטיאן לא אוהב את קאט, כל הזמן כשהיה רואה אותה כאן היה ממלמל כל מיני קללות כשלא היתה קרובה אליו. אני לא יודע אם זה בגלל שבגללה אני כמעט ולא נמצא בדירה איתו או בגלל שהוא חושב שהיא מנצלת אותי אבל בכל מקרה זה לא כלכך משנה.

לקחתי נשימה עמוקה, ״היתה לנו מריבה.״ אמרתי לסבסטיאן. לאחר מכן סיפרתי לו את כל מה שקרה, מההמרחות שלה עליי במכונית ועד לכך ששיקרה לי לגביי רגשותיה אליי.

״אני לא מאמין.״ הוא מילמל בפה פעור כשסיימתי לספר לו הכל.

״כן...״ גירדתי בעורפי במבוכה. בכמה רגעים השקטים האלה הטלפון שלי צילצל.