מִשְׂחָק לִשְׁנַיִם

פֶּרֶק אַרְבָּעִים וְאַרְבַּע

אופק

"אבא!" ארבל קראה לי מהמקלחת, רצתי אליה אבל עצרתי כשראיתי שהכל בסדר, "זה לא נפתח לי." היא הרימה את משחת השיניים שלה בעצב.

נאנחתי אבל פתחתי לה את הפקק, "את בטוחה שאת לא רוצה שאני אעזור לך?"

"כן אבא , אני אתה עכשיו," היא הזדקפה בביטחון.

צחקתי ונישקתי את מצחה, "תסיימי מהר, אנחנו נאחר לאימון, את רוצה שמיכאל יהרוג את אבא?"

היא הביטה בי לגמרי ברצינות ובלי היסוסים היא אמרה, "כן."

"פשוט תצחצחי שיניים כבר, אלוהים מי חינך אותך..." מלמלתי ובאתי ללכת.

"יוני," היא ענתה, עצרתי במקום. היא מתגעגעת אליה, גם אני מתגעגע אליה. לחסום אותה בטלפון וברשתות החברתיות היה הפתרון היחיד כדי שאני לא אבכה בכל פעם שאני רואה שהשם שלה מופיע.

דן ניסה לשדך לי מישהי כדי שאני אשכח מיוני אבל כמו כל שאר הפעמים שניסיתי לשכוח ממנה היא הופיעה והתנחלה במחשבות שלי שוב.

לפני שבוע ארבל שאלה אותי איפה אמא, כששאלתי למי היא מתכוונת היא אמרה יוני. באותו רגע לקחתי אותה לאמא שלי ושתיתי בבר כל הלילה, חזרתי הביתה שיכור מת ובבוקר החזרתי את ארבל אליי.

יוני הרסה אותי, אם חשבתי שחן גרמה לי לקרוס אז בגלל יוני אני לא יכול לנשום, נאלצתי להיות חזק בשביל ארבל אבל עמוק בפנים אני מת.

כואב לי כל כך....

אני רוצה אותה.

אני אוהב אותה.

~~~

עלינו למגרש, שיכורים מהקריאות של האוהדים.

ישר מצאתי את ארבל ביציע של המשפחות ונופפתי לה לשלום, אני חייב לנצח היום, זה משחק חשוב שיכריע אם נעלה לגמר או לא.

"מוכן?" אימרי לחש לי, הנהנתי והבאתי לו חיבוק לפני שהלכנו כל אחד לעמדה שלו.

במשחק ניטרלתי את המחשבות שלי. יוני, נוגה, ארבל, אימרי, דן, ההורים שלי, החתונה של עידן שקרבה ובאה, חן, יוני... כולם נעלמו לי מהראש כאילו לא היו כשהייתי עם הכדור והאוהדים צעקו את שמי.

האנדרלין בעט וגרם ללב שלי לדפוק במהירות כמו בכל משחק, בעטתי את הכדור לסעיד, קשר בקבוצה שלנו כשראיתי את ההגנה של הפועל באר שבע רצים אליי כדי לחטוף לי את הכדור. כשהם עזבו אותי ורצו במהירות לסעיד הוא בעט בחזרה את הכדור אליי ואני בעטתי את הכדור לקפטן שלנו, גל שבעט את הכדור אל השער ו....

גוללללללל

רצנו לאוהדים שלנו לחגוג איתם את הגול וארבל נתנה לי את הנשיקה המפורסמת שלנו, שהתחילה עוד מהזמן שחן הייתה בהריון ואני נישקתי את הבטן שלה במשחקים.