מִשְׂחָק לִשְׁנַיִם

פֶּרֶק שְׁלוֹשִׁים

בזמן הטקס השתעממתי או ניחמתי את יוני שבכתה, תהרגו אותי אם אני יודע למה בחורות בוכות בחתונות שלא קשורות אליהן. ארבל בכלל השתעממה, היא כמעט נרדמה לי לפני שנתתי לה את הטלפון שלי.

כשסיימנו, תודה לאל, נכנסנו לאולם שליד החוף, הבעיה הייתה שהדרך בין החוף לאולם היא פתוחה אז מלא פפראצי חיכו לנו לכל אורך הדרך וניסו לתפוס שחקנים לראיונות. חוץ מהקבוצה שלנו דן הזמין שחקנים מקבוצות אחרות ששיחק בהן או חברים טובים שלנו מקבוצות אחרות שהתחברנו אליהם.

הרמתי את ארבל על הידיים שלי וניסיתי להתרחק כמה שאפשר מיוני כדי שלא יניחו שאנחנו ביחד וזה יסבך אותה, קיוותי שלא יצלמו אותה.

"אבא כואבות לי העיניים," ארבל אמרה לי ושפשפה את העיניים.

"מהאורות?" היא הנהנה, קיללתי בשקט את הפפארצי המזויניים האלה, "תמצמצי הרבה זה עוד שניה יעבור." היא הפסיקה לשפשף את העיניים והתחילה למצמץ מהר עד שהפסיקה ואמרה שזה נגמר.

כשיוני נכנסה לאולם היא באה אלינו וחיבקה אותי, "זה היה קשוח."

"את בסדר?" הרחקתי אותה ממני כדי לבחון את הגוף שלה והפנים לחפש אחרי פציעות.

"כן הכל בסדר."

נישקתי אותה על המצח והלכנו לשבת בשולחן של הקבוצה שלנו, "מיכאל!" ארבל קראה  מהידיים שלי לדהרי והוא לקח אותה ממני.

הילדים שלו כבר מבוגרים, קצת פחות מהגיל שלי אז הוא מחשיב את ארבל כנכדה שלו, הוא תמיד אומר שאנחנו הבנים האחרים שלו.

"שלום ארבלוש!" הוא חייך אליה, "את רוצה שנלך לאכול שוקולד?"

היא הצביעה עליי, "אבא לא מרשה."

"היא התנהגה לא יפה," הסברתי לו.

"אוי ואבוי, אז נלך לרקוד?" היא הנהנה וירדה מידיו כדי לגרור אותו לרקוד.

"איך אומרים שהוא המאמן אחד הקשוחים בליגה ולידה הוא מתנהג כל כך ברכות." יוני הרהרה.

"יש לה כוח כזה, גם עם הילדים האחרים של הבנים בקבוצה הוא לא מתנהג ככה." משכתי בכתפיי.

"כן היא פשוט מהפנטת," יוני הביטה בה, אני תמיד מופתע מהאהבה של יוני אליה, כאילו היא האימא הביולוגית שלה.

"את יודעת מה עוד מהפנט?" התקרבתי אליה והנחתי יד על הלחי שלה.

"מה?" היא חייכה והעיפה מבטים אל השפתיים שלי.

חייכתי והתקרבתי אף יותר, "שולחן האוכל הזה נראה וואו!" אמרתי פתאום וגררתי אותה צוחקת לשולחן.

"צ'יפס!" היא אמרה בהתרגשות והתיישבה בכיסא לידי.

היא לקחה את קערת הציפס ושמה לעצמה חופן גדול מאוד בצלחת לפני שהעבירה את הקערה אליי ושמה לעצמה פרגיות.