מִשְׂחָק לִשְׁנַיִם

פֶּרֶק שֵׁנִי

"ומה השם משפחה שלו?" 

"אנא עארף..." שמתי את הטלפון בין הכתף לאוזן שלי בזמן שאני פותחת את דלת המכונית שלי. שמתי את כל השקיות במושב האחורי ונכנסתי למושב הנהג.

"אז כל מה שאת יודעת עליו זה שקוראים לו אופק והוא שחקן כדורגל." לילי ציינה עם אנחה מאוכזבת.

"לא הבנתי מה אכפת לך ממנו כל כך." סובבתי את המפתח ויצאתי מהחניון של הסופר.

"את בעצמך אמרת שהוא חתיך." 

"ו...?" דחקתי בה להמשיך.

"ואת צריכה חבר." 

"אני לא צריכה חבר." מחיתי.

"יוני החבר האחרון שהיה לה היה גיא מהתיכון." 

התכווצתי, "אני לא מבינה מה הפואנטה פה. חוץ מזה אין לי זמן בכלל לחבר."

"זאת הבעיה, את רק בת 24 ואת מעמיסה את עצמך במיליון ואחת דברים, תנוחי קצת, תמצאי חבר או אפילו סטוץ מצידי רק תקחי זמן לעצמך." 

"אני לא צריכה בחור בשביל למצוא זמן לעצמי. אין פה שום הגיון." 

"אוף נו אני לא טובה בלהסביר אבל הבנת את הפואנטה. בואי נצא היום, תרגעי קצת לפני התקופת מבחנים שלך." 

"אני לא יכולה יש לי מיליון עבודות להגיש." 

"יוני." לילי גנחה מייאוש בצד השני של הטלפון.

"מה?" 

"תשתחררי קצת! אני אומרת לכל שאר החבורה שיוצאים היום, אני לא אלחץ עלייך לבוא אבל בבקשה תחשבי על עצמך פעם אחת. אני מפחדת שתקרסי מהלחץ יום אחד." 

"אני בסדר לילי, אני מבטיחה אני יודעת איך לשמור על עצמי." הרגעתי אותה.

"טוב, ותבדקי מה השם של החבר שלך." 

"איזה חב- לילי!" קראתי כשהבנתי על מי היא מדברת." 

"חולה עליך ביי!!!" 

"ביי." צחקתי כשהיא ניתקה את הטלפון.

הגעתי הביתה וניסיתי לקחת כמה שיותר שקיות בנגלה אחת. זה היה כבד!! אני צריכה להתחיל לעבוד על שרירי הידיים שלי בחדר כושר...

"היי את צריכה עזרה?" קול גברי נגלה מאחוריי. הסתובבתי וראיתי בחור שמאוד דומה לאופק מאתמול.

בדרך כלל אני לא אוהבת לבקש עזרה מאנשים, אני אוהבת לעשות דברים בעצמי אבל הפעם זה נראה כאילו יקח לי לפחות שלוש נגלות אז לצערי אמרתי, "כן תודה." עם חיוך.

"בכיף." הוא לקח את כל שאר השקיות ש- חשוב לציין- היו הכי כבדות והתלווה איתי לבניין.

"אז איך קוראים לך?" הוא שאל כשנכנסנו למעלית.

"אה, יוני." חייכתי אליו.

"יוני כמו החודש?" הוא חיבר את גבותיו.