מִשְׂחָק לִשְׁנַיִם

פֶּרֶק שְׁלוֹשִׁים וְתֵשַׁע

"אז מה רצית ממני?" היא ישבה בכיסא הגדול שלה.

"סיימתי את התפקיד שלי?" פיתחתי שיחה.

"לא, אני צריכה לראות מה הצעד הבא." היא נשענה אחורה, "דרך אגב עשית עבודה מצוינת שבוע שעבר, כמעט ריחמתי עליך בזמן שניחמתי את אופק בדרכים מסוימות," היא קרצה לי. עיקמתי פנים, איכס.

"מה בכלל התכנית שלך? להמשיך לפגוע בו ואז לנחם אותו עד שהוא יסלח לך ויביא לך את ארבל?" אמרתי בציניות אבל לפי מבטה הרציני הבנתי שזה נכון, "את לא נורמלית.

"אמרתי לך כבר, אני רק אמא שרוצה את הבת שלה בחזרה." 

"אבל באיומים ושקרים?" 

"כשתהיי אמא תביני למה אני עושה את כל זה." 

"לא חשבת על ארבל?" נשענתי קדימה, "מה עם איך שהיא תרגיש בקשר לכל זה?" 

"היא תודה לי כשהיא תגדל."

"על זה שהכנסת את אבא שלה לכלא על שקר שאת המצאת?" 

"כן, היא כל כך תאהב אותי שלא יהיה לה אכפת שאמרתי שאבא שלה אנס אותי." חייכתי בלב, מטומטמת...

"ועד מתי תמשיכי לאיים עליי? אני לא יכולה לעשות את זה לנצח." 

"לא יודעת, אמרתי לך כבר אני צריכה לחשוב על הצעד הבא."

"אם אני אעשה כל מה שתבקשי את תמחקי את הסרטון ולא תשתמשי בו בחיים?" 

"כן, אם התכנית שלי תעבוד כמו שצריך אני אמחק את הסרטון ולא תשמעי ממני, מארבל או מאופק יותר בחיים." 

"אני רוצה להיות עדיין בחיים שלהם." 

"שום סיכוי, את תהרסי לי את כל התכניות." 

"אבל אם ארבל תהיה רק אצלך למה אני לא יכולה להיות עם אופק?"

"את תספרי לו הכל, על הסרטון, האיומים, התכנונים. אני לא סומכת עליך," את רק נופלת עוד יותר לפח.

"אני לא אספר לו כלום בבקשה."

"שום סיכוי," היא הנידה בראשה.

"למה בכלל הגעת למצב הזה, למה לא פשוט נשארת עם אופק וארבל? הייתם יכולים להיות משפחה מאושרת עכשיו בלי כל התככים."

"ארבל באה בזמן הכי גרוע שיכול להיות בשבילי, הייתי בת 22, צעירה, רק לפני שנה וחצי סיימתי צבא והתחלתי לעבוד על הקריירה שלי." היא משכה בכתפיה, "לא יכולתי לתת לאיזו תינוקת להרוס לי את זה."

היא אמרה את זה בכזאת פשטות שזה עוד יותר עצבן אותי. "אז למה חזרת?"

"הייתי צריכה להתקבל לעבודת החלומו אבל זה לא היה נראה להם טוב שעזבתי את הבת שלי יומיים אחרי שהיא נולדה."

הייתי יכולה לנקות את האבק בסנטר שלי מהרצפה באותו רגע, "את מנסה להתחבר שוב לבת שלך רק בגלל עסקים?"