מִשְׂחָק לִשְׁנַיִם

פֶּרֶק שְׁלִישִׁי

 שלושה ימים לפני כן.

"תאכלי מלפפונים, בֵּלִי." ציוויתי. 

היא הזעיפה את הפנים החמודות שלה. "כבר אכלתי עגבניה." 

"לא ראיתי אותך אוכלת אותם." 

"סבתא ראתה אותי, נכון סבתא?" היא הצביעה על אימא שלי. הסתכלתי עליה לאישור והיא הנהנה.

נאנחתי. "בסדר סיימת לאכול?" 

"כן מתי עוברים לבית החדש?" 

"אני היום מעביר את הדברים שלנו לשם." הסברתי לה.

"אני יכולה לבוא לעזור?" היא שירבבה שפתים.

"לא חיים שלי, את תהיי עם סבתא וסבא. מחר אני אבוא לקחת אותך לבית החדש, טוב?" היא צווחה ומחאה כפיים בהתרגשות כאישור. החלפתי חיוך עם אמא שלי.

"רגע אבל אבא איך תקח את כל הדברים שלנו לבד? זה כבד." היא פתחה את הידיים שלה לרווחה כאילו מראה כמה הדברים שלנו כבדים.

"אימרי החבר שלך יעזור לי." חייכתי כי אני יודע שזה מעצבן אותך.

היא עברה מיד למצב רוח עצבני. "לא! הוא לא חבר שלי!" 

"בטח שכן הוא אמר לי."

"אז הוא שיקר." היא שילבה ידיים, "ותגיד לו שזה לא יפה לשקר." 

גיחכתי. "את יכולה להגיד לו, הוא בדרך לפה." 

היא כיסתה את לחייה עם הידיים הקטנות שלה בבהלה, "אוי לא!" 

בשלב הזה אני ואימא שלי התפקענו מצחוק.

"אתי, את יודעת איפה העיתון ספורט?" אבא שלי הגיח מהסלון.

"לא אבל בוא תאכל משהו, לא אכלת מאתמול." אמא החוותה אל הכיסא לידה.

הוא נאנח אבל ישב בכיסא. אמא קמה כדי להביא לו צלחת שקשוקה מהמטבח.

"איפה נוגה?" שאלתי לוגם מהקפה שלי.

" בבית ספר." אמא ענתה לי.

"סבתא רוצה לראות את הציורים שעשיתי?" ארבל שאלה בחיוך.

"ברור!" אמא ענתה בהתרגשות יתר.

ארבל הלכה לחדר משחקים וחזרה כעבור דקה עם דפים בידה. היא הראתה לאמא ואבא שלי את הציורים והם עשו את עצמם מתלהבים.

אני משחק במכבי חיפה. עד עכשיו אני וארבל גרנו בקריית אתא אבל לא היה לי ראש לנסוע חצי שעה לאימונים ומשחקים אז החלטתי לעבור לפנטהאוס בשכונה קרובה לאצטדיון. 

לפתע דפיקה בדלת הוציאה אותי מהמחשבות. "אני פותחת." ארבל הקטנה קפצה בהתרגשות, "חברה שלי!" אימרי פתח ידיים כדי לחבק אותה.

"אוף זה אתה." היא התבאסה כשראתה את אימרי.

"ארבל תהיי נחמדה." הזהרתי אותה.