מִשְׂחָק לִשְׁנַיִם

אֶפִּילוֹג

כעבור שנתיים

"אופק אני לא נכה." אמרתי בפעם האלף רק השבוע. הפעם הוא החזיק לי את היד ולא נתן לי ללכת לבד עד לכיסא באוטו.

"את סוחבת שני תינוקות בבטן זה יותר גרוע."

"אז גם אני אעשה הפגנות בכביש?"

"נראה לך? את לא זזה מהספא גם בלי שאני אגיד לך ישמנה." אופק הקניט אותי.

"היי! תנסה אתה לסחוב תאומים בחודש תשיעי בבטן שלך ואז נראה מי צוחק על מי." גלגלתי עיניים כשהתגובה שלו הייתה חיוך עם נשיקה קטנה לפני שהוא עקף את הרכב ונכנס למושב הנהג, "בלי חגרת?"

"כן אבא," ארבלי בת ה6 התחילה השנה כיתה א אז השנה הזאת הייתה מאוד לחוצה לאופק.

"יש פה את התיק?" העפתי מבט לאחור.

"לא זה בבית." אופק התחיל את הנהיגה.

"מה בבית... אם אני פתאום אתחיל ללדת?"

"אז אני אסיע אותך אותך לבית החולים ואבקש מאימרי או מישהו שיביא את התיק זה לא סיפור." הוא ענה, "חוץ מזה את לא אמורה ללדת עכשיו את רק בתחילת חודש תשיעי."

"היו מקרים אופק."

"נו הכל בסדר אני אדאג לתיק את תדאגי לא ללדת הערב."

שיחקתי עם ארבל ארץ עיר כל הדרך שהפך להיות המשחק האהוב עליה בזמן האחרון מאז שהיא התחילה להכיר את האותיות.

"אופקק," משכתי את הק' בשם שלו בייאוש כשהוא לא נתן לי לצאת מהאוטו לבד.

"מה?" הוא שאל תמים.

"אין עוד הריון אחרי זה," הזהרתי אותו, "תסתפק ב3."

"ממש! רגע אחרי שאת מולידה את התאומים את תבכי שאת רוצה עוד פעם."

"כן ברור..." גלגלתי עיניים בפעם האלף בדקה האחרונה.

"חג שמח!" קראנו כשנכנסנו לבית של ההורים שלי

היום זה ליל הסדר ואנחנו עושים את החג הפעם עם הצד שלי במשפחה, סבתא שלי נפטרה לפני שנה אבל עדיין התראינו עם הבני דודים שלי, אני לא חושבת שנפסיק אי פעם.

"חג שמח!" ההורים שלי קראו, ארבל רצה לאמא שלי לחבק אותה.

"מה אנחנו הראשונים שהגענו?" נישקתי את אבא ואמא שלי.

"לא, תומר ונועה למעלה," תומר השתחרר מהצבא לפני שנה וחצי ופגש את חברה שלו, נועה בטיול באמריקה אחרי הצבא.

"חג שמח!" מיכאל, נתנאל ושגיא נכנסו בדלת.

"מה נסגר איתכם העונה?" מיכאל שאל את אופק כשהם נכנסו ובירכו את כולם.

"לא יודע, תאמין לי מאז שהוסיפו לנו את השחקנים החדשים האלה אנחנו נופלים." אופק התחיל איתו שיחה על הנושא שהוא מתבכיין לי עליו בכל פעם שהם מפסידים במשחק.