היה צלצול שמבשר שהשעתיים הראשונות של היום עברו. הגיעה ארוחת הצהריים. כמובן שאמילי כמו כל פעם שאלה אם זה בסדר שהיא תלך עם החבורה שלה לאכול יחד ואמרתי שאין לי בעיה.
אני בדרך כלל לא אוכלת בבית ספר, אז הלכתי למקום הקבוע שלנו, במדשאה, רחוק איפה שאף אחד לא יכול לראות. אנחנו אוהבות להיות לבד, בגלל זה אנחנו בחרנו להיות במקום הזה. הנחתי את התיק, נשכבתי, שמתי את הראש עליו ופשוט עצמתי עיניים.
לאחר כמה רגעים שמעתי רעש של הנחת תיק, פקחתי את העיניים וראיתי את ניקול עושה בדיוק כמוני ונשכבת לידי.
''תני לי לנחש, אמילי הלכה עם חבורת המקובלים שלה והשאירה אותך שוב לבד'', היא אמרה מסתכלת אל כיוון השמיים.
''בדיוק, ותני לי לנחש גם קלואי עשתה לך את זה'', זה היה ברור שזה קרה.
''זה נהיה השגרה שלנו כבר, הן כמעט לא איתנו, ולחשוב שרוב החופש הן היו איתם כל הזמן'', היא אמרה בכעס.
אני כבר התרגלתי לא יודעת מה איתך'', אמרתי כשאני עוצמת שוב את עיני. 'ג'ייד, תראי!'', היא אמרה כשהיא רוצה שאני אפקח את עיני שוב.
'"מה?, אין לי כוח לקום'', אמרתי כשאני עייפה.
''זה הילד שסיפרתי לך, מהשכבה שלך'' שנידלקתי עליו', מהר קמתי והסתכלתי עליו.
לא יכול להיות שעליו היא נידלקה. דווקא הוא מכל הילדים בשכבה?
''את צוחקת עלי נכון?'', שאלתי לא מאמינה.
''למה?, הוא מושלם!'', היא אמרה כשהיא בוהה בו עד שהתרחק. 'זה ליאם, ליאם פיין', ניסיתי להזכיר לה.
''די, מה, לא נכון!, זה הטמבל ההוא?'', היא שאלה כשהיא נזכרת.
''כן!, דווקא בו התאהבת? מכל הבנים בשכבה שלי?, נו באמת, ציפיתי ממך ליותר'', אמרתי לה בציניות, אבל היה במשפט קצת אמת.
''אבל אפילו שהוא טמבל את לא יכולה להכחיש שהוא חתיך'', היא אמרה לי בחיוך מחכה שאני אתוודה.
''אין סיכוי שבעולם'', אמרתי בהחלטיות. ומיד שמענו את הצלצול שמבשר את החזרה .לכיתות
בלית ברירה, נפרדנו אחת מהשנייה, הוצאתי את המערכת שלי שקיבלנו להמשך היום וראיתי מה השיעור הבא שלי. מתמטיקה. שעה של שיעמום טוטאלי.
הלכתי ללוקר ורציתי להוציא את ספרי המתמטיקה שלי, אבל לפני שהגעתי אליו ראיתי את השכן החדש שלי, מי שהלוקר לידי שלו. בחנתי אותו.
כרגיל, שם חולצה חלקה, ומעל את הז'קט של נבחרת הפוטובול של בית הספר. הסטייל הקבוע של ליאם פיין. לקחתי נשימה עמוקה והתקרבתי לכיוון הלוקרים, החלטתי לעשות את זה מהר. פתחתי, מיד מצאתי את הספרים וסגרתי את הלוקר.
לא הבטתי בו וישר נכנסתי לכיתה שבה אני לומדת מתמטיקה. מעניין עם איזו כיתה עירבבו אותנו הפעם. אני במתמטיקה בהקבצה ב', ואמילי בהקבצה א'.
רוב הסיכויים מהניסיון שלי בשנים קודמות, שלואי טומלינסון המציק הראשי יהיה איתי בהקבצה, ושהחבר הכי טוב שלו הארי סטיילס יהיה עם אמילי בהקבצה. נכנסתי וניחשתי נכון. לואי ישב שם, מדבר בקול רם עם החבורה שלו שיושבת סביבו.
מדברים על כמה מעצבן זה שלא כל החבורה שלהם יחד, ושזה לא פייר שהם היו חייבים להתפצל. תפסתי את המקום בשולחן האחרון, המקום הקבוע של ליאם. אבל הוא לא כאן, אז כנראה שזה המקום החדש שלי.
הנחתי את הספרים על השולחן, ומיד הוצאתי את הגלקסי שלי וחיברתי את האוזניות.
בדיוק כשבאתי לשים אותן הוא נכנס. היום הזה פשוט לא יכול להיות גרוע יותר. הוא בא לכיווני והסתכל עלי. ציפיתי שכמו תמיד, הוא לא ידבר ויעלם- כמו שהוא עשה לי אז.
''זה המקום שלי'', הוא אמר כאילו אנחנו מדברים שנים. אני לא מאמינה, הוא הרגע דיבר אלי?, אני חולמת.
פשוט התעלמתי וקיוויתי שהוא ילך, אבל לא. הוא חייך והתיישב לידי.
YOU ARE READING
Anything Could Happen|Liam Payne Season 1 Hebrew
Fanfictionג'ייד היא נערה מופנמת, מסתירה את כל העבר וההווה שלה בפנים, כולל מהקרובים אליה. היה לה תמיד את החבר הכי טוב שלה, שתמיד היה לצידה בתקופות הכי קשות שלה. אך בתקופה הכי קשה שלה-הוא עזב. אחרי שלוש שנים הוא החליט לחזור, אך היא לא רצתה שהוא יחזור לחייה. ובכ...
