Anything Could Happen|Liam Payne Season 1 Hebrew

❁פרק 67❁

~כעבור 5 שעות~

עכשיו אנחנו במונית, בדרכנו לשם. כשהגענו לתחילת השכונה, צמרמורת עברה בגופי.

התחילה לכאוב לי הבטן, כל כך הרבה רגשות, וביניהם במיוחד לחץ, הצטברו לי בבטן. 

סימסתי לליאם שהכל בסדר, או לפחות שבינתיים הכל בסדר.

הם לא ראו אותי כבר שלוש שנים, לא יודעת מה תהיה התגובה שלהם, ובעיקר- מה יהיה היחס של דודה מור כלפי. הגענו, אמילי הוציאה כסף ונתנה לנהג, הוצאנו את המזוודות מתא המטען, והתחלנו ללכת אל עבר הכניסה. 

אמילי וניקול היו ראשונות מרוב התלהבות, קלואי מאחוריהן, ואני הייתי מאחור,

מרגישה כאילו כל צעד נוסף נהיה קשה יותר.

 ניקול דפקה על הדלת, ותוך כמה שניות סבתא שלנו פתחה את הדלת. היא חיבקה את כולן בהתרגשות,

וכשהגיע תורי, היא רק אמרה היי יבש, וכל תשומת הלב הופנתה לשאר הבנות. 

אני יודעת את זה שדודה מור סיפרה כאן לכולם על מה שקרה בינינו, לפחות את הגירסה שלה,

ואפשר להגיד, שאני לא ביחסים טובים עם אף אחד מהם,

כי כמו שהיה לי ויכוח בעבר עם מור,היה לי עם כולם כמעט. 

לא נתתי להם לעבור בשתיקה על כל התעללות שהם היו עושים לנו, הם חושבים שבגלל שהייתי קטנה ששכחתי, אבל לא- כל דבר חרוט אצלי בלב. מה שגרם לי להתרחק מהם, ולהתווכח איתם יותר.

עם הדודות אפשר להגיד שאני בכלל לא מדברת, ואני לא חושבת שהן בכלל שמחו לראות אותי. 

היחידים שאני כן מדברת איתם פה, הם הבני דודים שלי והבעל של אחת הדודות שלי,

הוא היחידי ששפוי כאן. דיברנו מעט, וכשבן הדוד שלנו חיבק את קלואי היא ניראתה קצת לחוצה.

לא הבנתי למה, אבל אחרי החיבוק היא התרחקה ממנו מיד. 

לאחר מכן, הן לקחו אותנו לחדרים, והראו לנו איפה אנחנו הולכות להעביר את ארבעת הימים הבאים. 

הנחתי את המזוודה שלי במיטה שהייתה הכי רחוקה מהדלת.

הבנות הניחו את המזוודות שלהן והתיישבו על המיטה שלהן. 

'אני לא מאמינה שאנחנו כאן!, כל כך התגעגעתי אליהם', אמילי אמרה מרוגשת.

 'איך דין וליאה גדלו, איזה חמודים', ניקול אמרה בהתרגשות והתלהבות על הבני דודים שלנו, הם תאומים.

אני זוכרת אותם כתינוקות מהפעם האחרונה שהייתי פה. 

קלואי לא ענתה דבר, כאילו התרחקה פתאום, מה שלא מתאים לה בכלל. 

'כן מה שתגידו..', מילמלתי והתיישבתי במיטה שלי כשאני בפלאפון. 

'ג'ייד אולי פעם אחת תפסיקי להסתגר בעצמך ותהיי עם כולם?, תאמיני לי זה לא יהרוג אותך',

אמילי אמרה קצת תוקפנית.

 'אמילי את תעשי מה שטוב לך, ואני אעשה מה שטוב לי, סבבה?, סבבה', אמרתי וקיבלתי הודעה מליאם.

 'תצאי החוצה לאבxx', ומיד קמתי מהמיטה ויצאתי מהחדר.

ראיתי את כולם יושבים בשולחן, מסתכלים עלי כל הדרך, עד שיצאתי מהדלת. 

אני כבר רגילה לזה, אני לא מדברת עם אף אחד מהם, לא אכפת לי מהם יותר.

אחרי כל מה שהם עשו לנו, אני לא מאמינה שהבנות לא זוכרות את כל זה, איך אפשר לשכוח דברים נוראיים כאלה? כשהתקדמתי אל עבר המדרכה,לא ראיתי דבר,

אבל לפתע ראיתי מונית שנעצרת מולי, והדלת ניפתחה.

אני לא מאמינה. 'מה...', אמרתי וראיתי את ליאם יוצא מהמונית, נעמד ומסתכל עלי עם החיוך שתמיד שם,

שתמיד אומר שהכל בסדר. אחרי זה ראיתי את זאין יוצא מהמונית ומוציא את המזוודות שלהם מתא המטען.

רצתי אל ליאם וקפצתי עליו, כאילו הוא היחידי שיכול לתפוס אותי ולהרים אותי מכל הבלאגן שבמוחי.

 הוא הניח את ידו על ראשי, ומלטף במעגלים את פלג גופי העליון.

 'מה אתה עושה פה?, מה אתם עושים פה?', שאלתי בשוק.

 'היי ג'ייד, כן גם אני שמח לראות אותך, איזה כיף שאת שמחה גם', זאין אמר בציניות קצת נעלב,

מה שגרם לי מיד לחבק אותו, והוא ציחקק

.'לא יכלתי להשאיר אותך פה אחרי כל מה שאמרת לי', ליאם אמר כאילו זה ברור ומובן מאליו שאם אני אמרתי לו את זה שהוא צריך להיות כאן גם.

 'ולמה אתה פה?', שאלתי את זאין אבל ליאם ענה במקומו.

 'לקח לי הרבה זמן לשכנע אותו, אבל אחרי שסיפרתי לו הכל הוא הסכים', ליאם אמר כשהוא מביט

בזאין כאילו אומר לו תודה שוב. 

'אבל זאין בבקשה אל תספר לניקול ולא לאף אחד אחר...', התחלתי לומר במהירות אבל הוא קטע אותי. 

'אל תדאגי, אני לא אגיד לאף אחד, ובאתי לשמור על ניקול, בזמן האחרון היא התחילה להתנהג קצת מוזר',

הוא אמר ואז ניזכר שהנהג בעצם מחכה לתשלום שלו. הוא שילם לו והנהג נסע. 

'מה?, מה זאת אומרת?', שאלתי כשאנחנו מתחילים ללכת אל הכניסה.

 'היא שמה מלא צמידים כל הזמן, ואתמול שהייתי אצלכם היא שכחה לשים, ואז ראיתי מעין חתכים כאלה,

ואני לא יודע מה זה וכששאלתי היא מיד שינתה את הנושא', הוא אמר ופשוט התפללתי שזה לא מה שאני חושבת שזה. 'אתם מוכנים?', שאלתי באנחה, וליאם לקח את כף ידי, קירב אותה אל שפתיו ונשק לאצבעותי.

 'בואו נכיר את המשפחה הנחמדה שלך', הוא אמר בציניות ופתחתי את הדלת.