Anything Could Happen|Liam Payne Season 1 Hebrew

❁פרקים 44+45+46❁

'מה קרה ג'ייד?', ראיתי את זאין מולי פתאום. כשלא עניתי, הוא פשוט חיבק אותי והדמעות ירדו.

לא יכלתי להוציא מילה, הייתי שקועה בתוך הבכי. לאחר מכן, התיישבנו יחד על הדשא, ונירגעתי. 

 'ג'ייד, בבקשה תגידי לי מה קרה', הוא אמר ברוגע.  'ז..זה לוק', אמרתי והוא נהפך לרציני בין רגע. 'כשמיהרתי לכיתה הוא...הצמיד אותי ללוקרים נגע בי ו...',

מלפני שהספקתי להשלים את המשפט זאין כבר ידע מה קרה.

 'אני לא מאמין!, אני הולך לפוצץ אותו', הוא בא לקום, אבל לא נתתי לו ללכת. 'אבל הבטחת!', אמרתי כמעט בצעקה.

לא רציתי שהוא יתערב בזה, לא רציתי שאף אחד יתערב בזה ויסתבך בגללי. זה לא שווה את זה.

'בתנאי אחד', הוא אמר והייתי מוכנה להסכים, לא משנה מה זה יהיה. 'את לא זזה ממני לשנייה, כל היום הזה, ברור?', הוא שאל והינהנתי. התחלנו ללכת לכיוון הכיתה יחד. אני וזאין ממש התחברנו, אני מרגישה כאילו הוא אחי הגדול, האח שאף פעם לא היה לי.

הוא תמיד שומר עלי, ומגן עלי. אנחנו מכירים יחסית תקופה קצרה, אבל זה לא קורה לי הרבה שאני מתחברת ככה למישהו. 

לא רציתי ללכת לכיתה, רציתי רק להשאר במקום שלנו עד סוף היום או להבריז. אבל זאין לא נתן לי, וחיבק אותי תוך כדי שהלכנו.

 'היי מאליק, ככה אתה בוגד בניקול?, עם בת דודה שלה?', שמענו כמה ילדים מצחקקים לאחר שאחד מהם אמר את זה. יכול להיות שההתנהגות הזאת נראית כמו של זוג, אבל אנחנו לא. אנחנו כמו אחים.

 'תזהר ממני, אין לי עצבים אליך יא אידיוט', זאין אמר לו, ולפני שהילד הזה עוד יכל להוציא משפט, כבר ניכנסנו לכיתה והתיישבנו. המורה לשיעור היסטוריה נכנס, והתחיל בשיעור. זאין כמו תמיד, צייר, ואני שירבטתי במחברת. פתאום, פיסת נייר נחתה על שולחני/ הבטתי סביב, מנסה להבין מאיזה כיוון זה נישלח, ופתחתי את הנייר.

'שורטים כמו שאת לובשת מבליטים לך את התחת, תלבשי אותם יותרxx', ומיד הסתכלתי לכיוון לוק, שרק חייך לכיווני. לפתע, הדלת ניפתחה, וליאם, לואי וניילר נכנסו לכיתה.  לא הבנתי מה הם עושים פה. הם לא אמורים להיות כאן.  ליאם ולואי התיישבו בשולחן שלידנו, וניילר ליד אמה.

לא רציתי שישימו לב לנייר שלוק שלח לי, אז הפלתי אותו לרצפה כאילו זה היה בטעות.

אבל כשליאם התיישב, הוא שם לב ורצה להרים לי את הנייר. הוא קרא את מה שכתוב שם, והחיוך המתוק שתמיד על פניו, נימחק. היה צלצול, ונישארתי במקומי. כבר אין לי כוח לכל הדבר הזה, באמת שלא.

'בא לך להסביר לי אולי מה זה?, ומי לעזאזל שלח לך את זה?', הוא שאל כשהוא עומד לידי, וזורק את פיסת הנייר על שולחני.