Anything Could Happen|Liam Payne Season 1 Hebrew

❁פרק 14❁

נ'ק מבט של אמילי~

 

הלכתי מהר מהמסדרון לכיתה אחת ריקה שמצאתי, כל כך רציתי להיות לבד. לא הבנתי למה היא לא קיבלה אותי.

בגלל איך שאני נראית?, בגלל שאני שמנה?, זה כל כך לא פייר.

מלא הזדמנויות נילקחו ממני בעבר, ולמה?, לא בגלל שלא הייתי מספיק טובה, רק בגלל שאני שמנה. שמעתי מישהו נכנס, וניבהלתי.

 'אל תיבהלי זה רק אני', שמעתי את לואי אומר ויושב על השולחן שמולי.

'מה קרה?, למה את בוכה?', הוא שאל כשהוא מוחק את הדמעה שנפלה הרגע. 

 'ניסיתי להתקבל למעודדות, ולא קיבלו אותי, ואני יודעת שלא בגלל שאני לא טובה מספיק', אמרתי וקטעתי את עצמי. אני לא יכולה להגיד את זה מולו. 

 'אז בגלל מה?', הוא שאל מסתכל עלי. 'בגלל המשקל שלי', אמרתי והוא לקח מיד את ידי והחזיק אותה.

 'אמ, את יפה ומושלמת כמו שאת, אל תתני לדבר כזה להוריד מהערך שלך.

שנינו יודעים עד כמה את מדהימה', הוא אמר ברכות והצליח להעלות לי חיוך על הפנים.

'הנה החיוך הזה', הוא אמר מצחקק. 'בואי נלך לשכנע את המאמנת שמגיע לך להתקבל', הוא אמר ולקח את ידי מבלי לשמוע את דעתי בעניין

.ניסיתי להוריד אותו מזה, אבל לפני שהספקתי להמשיך את המשפט כבר היינו בחדר מורים מול המאמנת.

 'אפשר לעזור לכם?', היא שאלה בחיוך. 'כן..את לא קיבלת את אמילי בראון למעודדות', הוא אמר בתוקפנות. 

'או זאת את', היא הסתכלה עלי וחייכה. 'בטח שקיבלתי אותה', היא אמרה מופתעת. 'אבל כתוב על הלוח מודעות שלא', אמרתי לה והיא מיד בדקה.

 'אני מצטערת זאת הייתה טעות עם מישהי אחרת באותו השם משפחה שלך, את כן התקבלת,

דרך אגב היית מצויינת', היא אמרה בחיוך וחזרה לחדר מורים. 'יש!, אני לא מאמינה', צרחתי ומבלי להבין מה אני עושה קפצתי על לואי בחיבוק.

 'אמרתי לך שאת טובה!, מזל טוב', הוא אמר ומיד ירדתי ממנו, הוא לקח את ידי והלכנו יחד אל הקפיטריה.

 

~נ'ק מבט של ג'ייד~

 

ראיתי את ניקול ואת זאין מרחוק, מדברים ליד הלוקר שלה ורציתי ללכת לשם הייתי חייבת להגיד לה את מה שקרה עכשיו. התקדמתי אליהם ומאחת הדלתות של הכיתות במהלך המסדרון משכו אותי פנימה וסגרו אחרי את הדלת. 

'מה לעזאזל', אמרתי ומיד ראיתי את ליאם מולי. חוסם לי את הדלת מראש, אני מניחה בגלל שהוא ידע שאני מיד הייתי יוצאת. 

'מה עכשיו אתה רוצה?', שאלתי בלית ברירה. 'תסבירי לי למה את כל כך כועסת עלי', הוא שאל ברצינות. 

באתי להגיד משהו כמו: 'תגיד מה אתה דביל?, אתה יודע למה אני כועסת עליך', אבל הוא השיג אותי והמשיך את דבריו.

 'אני מתכוון לדבר הזה עם מיילי', ואז הבנתי למה הוא מתכוון.  'סתם..היא באה אלי ועשתה את מה שאתה לא היית מסוגל לעשות  פנים מול פנים',

אמרתי מתעצבנת מרגע לרגע רק מלהזכר בזה. 'לעשות את מה?' הוא שאל בזמן שקימט את גבותיו. 

 'להגיד שאני כלום בשבילך, שאתה בכלל לא הכרת אותי ו...', באתי להמשיך אבל הוא קטע אותי.

 'אני בחיים לא אמרתי דבר כזה!, ובטח שלא למיילי!', הוא אמר בקול כשהוא מסתכל לי בעיניים.

אני יודעת מתי הוא משקר ומתי הוא לא, והוא לא משקר לי עכשיו.   'למה אכפת לה בכלל ממך?, אתם חברים?', שאלתי כשאני נרגעת. 

'היינו, אבל ניפרדתי ממנה', הוא הסביר. אוקיי...זה מסביר את זה.

'אבל אני לא מבין למה היא עשתה את זה', הוא אמר כשהוא מתיישב על אחד השולחנות בכיתה. 'היא אמרה שהיא יודעת שנירשמת למגמת קולנוע בגללי, אז אני מניחה שהיא מקנאה', אמרתי כשאני מתיישבת לידו, והוא הסתכל עלי במבט מופתע וחייך. 

 'ג'ייד אני באמת מצטער, אין לך מושג עד כמה, בבקשה תביני אותי, אני יודע שזה ממש קשה ובמיוחד לך אבל בבקשה, אני לא יכול יותר', הוא אמר לי כשהוא כמעט מתחנן. אחרי כמה שניות של מחשבה והיסוס עניתי לו. 

 'אוקיי', אמרתי כשאני קמה מולו. 'אבל אל תחשוב שאני לגמרי סלחתי לך', המשכתי בחיוך קטן. 'באמת?, נוכל לחזור להיות כמו פעם?', הוא שאל המום, ולפני שהספקתי לענות הוא הרים וחיבק אותי. פתאום ניפתחה הדלת והתרחקנו במהירות אחד מהשנייה.

 'אני מצטערת, לא התכוונתי להפריע', ניקול אמרה כשהיא בוכה בכי היסטרי והתכוונה ללכת.

 'מה קרה?!, למה את בוכה?!', שאלתי כשאני לא מבינה מה קורה.  'אני אשאיר אותכן לבד', הוא אמר ויצא מהר. מיד ניגשתי וחיבקתי אותה.

 'הכל בסדר, את איתי עכשיו תפסיקי לבכות', אמרתי כשאני מחבקת אותה חזק יותר ונותנת לה כמה דקות להתפרק. לאחר מכן הושבתי אותה לידי על אחד השולחנות.  'מה לעזאזל גרם לך לבכות ככה?', שאלתי בסקרנות.היא לקחה נשימה עמוקה כדי לנסות להירגע מהבכי ועמדה לספר לי מה קרה.