ישבנו שם בזמן שקמרון ניקה לי את הלחי מדם והוציא פלסטר מהחגורה שלו
"זה מה שהצלחתי לקחת מהקרן " הוא חייך
"אנחנו נצטרך לזוז עוד מעט,אני רוצה לעלות על ההר"
"בסדר ,אז נתחיל לזוז" הוא סיים להדביק לי את הפלסטר על הלחי ועזר לי לקום.
"שרדת בלי מים עד הגשם?" האו אמר בזמן שלגם ממין קערה שעשויה מצמחים
"לא,יש לי סוג של מסננת שהמים המלוחים הופכים למתוקים....אתה מבין המון בצמחים אה?,איך ידעת שיהיה כל כך הרבה?" אמרתי מנסה להדביק את קצב ההליכה שלו
"זה לא משנה עכשיו,אני יודע הרבה כי זה הדבר ששמתי דגש עליו,מיילי הכריחה אותי" הוא אמר ושמעתי את העצב בקולו
"ניסיתי להציל אותה" אמרתי עכשיו אני לוגמת מהקערה "אבל היא לא שרדה"
עכשיו הוא בכה והניח את ידו על פניו"אני הייתי אמור להגן עלייה,הייתי צריך להיות שם איתה"
"זה לא אשמתך," חיבקתי אותו התחלנו להתקדם לעבר ההר
ידעתי שהוא לא רוצה לדבר על זה יותר אז פשוט שתקתי
"למה את אובססיבית כל כך לגבי ההר?" הוא שאל
"כי זה המקום שלדעתי הכי טוב לשהות בו ,ככה נראה את הזירה... מה קרה למשקפיים שלך?"
"איבדתי אותם שנלחמתי במיועד ממחוז 12"
"אני שמחה שאתה עדיין בחיים,לא יודעת איך הייתי עוברת את זה לבד"
התקדמנו לעבר ההר,העצים התחילו להתדלדל אבל אור השמש לא פגעה בנו משום מה,האוויר נהיה קר והשערות שלי סמרו,ראיתי את קמרון רועד ואז הדשא הירוק הפך ללבן
"שלללגג" הוא אמר מחבק את גופו נוקש בשיניו
"שלג!" צעקתי "על קצה ההר יש שלג."
הקור שהרגשנו היה איום אבל בכל זאת התקדמנו
"מפה אפשר לראות את כל הזירה" אמרתי אבל קמרון לא ענה
הוא נהיה כחול במהירות ובקושי זז
"בוא נלך מפה" אמרתי ועזרתי לו להתקדם
לפתע מעדתי . כשקמתי שמתי לב ממה מעדתי
"רגליים" קמרון אמר
הזזנו את השלג וראינו גופת שלג קפואה של נער .
"בוא נלך מפה!" אמרתי והתקדמנו במהירות
כל הדרך קמרון רעד אפילו שהגענו כבר לדשא לא ידעתי מה לעשות חוץ מלתת לו את החולצה של ליאו. אז הורדתי אותה ושוב מצאתי את עצמי מסתובבת עם חזייה,כנראה זה הסמל שלי.
החולצה של ליאו הייתה קצת גדולה על קמרון אבל עזרה לו להחמם יותר מהר.
התקדמנו ופתאום קמרון צעק לי
"מלודי תיזהרי!" קמרון תפס אותי מהר ולא הבנתי למה הוא מתכוון
"יש פה בור!" הוא אמר מזיז אותי
"איך ידעת?"שאלתי מביטה לתחתית הבור
"בכל האזור יש צמחים ובעיגול המסויים הזה אין ,מישהו עשה פה מלכודת"
"אז מזל שיש לי אותך "
*
השארתי אותו בין השיחים בזמן שיצאתי לצוד.
בדרך פגעתי בשתי ציפורים והחלטתי שזה מספיק,אני משתפרת עם הקשת.
גם ראיתי אגם בדרך ואספתי מים בקערה שקמרון הכין.
חזרתי וקמרון נראה הרבה יותר טוב.
צליתי את העופות באחת מקרני השמש ואכלנו ,השמש עמדה לשקוע .
"אני כבר מתגעגע אלייה" קמרון אמר וידעתי שהוא מתכוון למיילי
"גם אני" השבתי אבל אני התכוונתי לליאו
"רעיון חכם היה להשתמש בשרשרת כדי סנוור את המיועד הזה"
"אה! עוד לא הודתי לך שהצלת אותי,פעמיים!"
"זה בסדר אני בטוח שאם יכולת היית מצילה את מיילי,ואת כבר הצלת אותה פעם אחת"
הלילה ירד וכך גם רשימת המתים הופיע ידעתי כבר מי השתיים שמתו וגם קמרון אז הוא החליט לישון אבל אני רציתי להסתכל עוד פעם אחת לוודא שזה לא ליאו שמת.
מחוז 1- מייק,ולחשוב שזו יכלה להיות הירייה שלי
מחוז 6 –ג'ייסון ,זיהיתי את פניו של הנער הקפוא ,מעניין כמה מעלות היו שם.
לא הרשתי לעצמי להירדם אז נשארתי ערה לשמור עלי ועל קמרון.
נשארנו 11 וקמרון וליאו בתוכם –שני האנשים שאני בטוחה שלא אוכל להרוג,ולא אתן שיהרגו.
את הלילה העברתי בצייד של חיות שהתעופפו מולי ובמחשבות.
מה קן עושה עכשיו? מה ליאו עושה עכשיו? איפה ליאו? איך ההורים שלי מסתדרים בלעדי?,ומה שהכי הציק לי-איך אני אסתדר בלי ליאו.
לא יכולתי שלא להרגיש את הדמות זולגות על פני,איך הרסתי הכל!
למה קן היה חייב לנשק אותי? להמ עכשיו ואם כבר לנשק אותי אז למה לא קודם ?.
אני כל כך מבולבלת,ליאו וקן חוזרים לי בחלומות ואני אל מסוגלת לבחור. שתי החברים שעד עכשיו היו לי למשענת ולאנשי סודות התאהבו אותי ואעכשיו אני רציכה בלחרו באחד וזה כלול בלאבד את השני.
הזריחה התחילה לעלות .
קמרון קם מהר וגם אני נבהלתי צעקה חזקה של אחת המיועדות הקפיצה אותנו וידעתי של מי הצעקה הזו בדיוק,זו הייתה רוזלין.
YOU ARE READING
משחקי הרעב ה48: סיפורה של מלודי
Fanfictionמלודי בטוחה בעצמה שלא תיבחר,למרות שאביה היה פעם במשחקים היא יודעת שהוא יגן עלייה מלחזור לשם. אבל התוכניות אף פעם לא נשארות כמו שהן. בסיפור בו מתערבבים רגשות שלא הרגישה אף פעם,מלודי מנסה לעשות את הטוב ביותר ולהיאר נאמנה לליאו ולקן חבריה הטובים,אבל מה...
