משחקי הרעב ה48: סיפורה של מלודי

28

28:

מחוז 1-לוסיל, באמת תהיתי מה קרה לזוג ממחוז 1 . קולות בהלה נשמעים מגיל ליאו ורוזלין,"מייק בטח שבור" ליאו אומר. אני באמת צריכה לזכור לשאול אותו על זה.

מחוז 7- מאי,בעלת נמשים ושיער ג'ינג'י

מחוז 12-שין,הוא היחיד שנשאר ממחוז 12,"צפוי" רוזלין מעירה "הם לא מנצחים אף פעם." היא צודקת,אני לא זוכרת פעם שמישהו ממחוז 12 ניצח,אולי לפני שנולדתי .

תורי ותור ליאו לישון היום בזמן שרוזלין וגיל במשמר,אני לא בוטחת ברוזלין אבל אני צריכה את שעות השינה האלה אז אני מאמינה לליאו שאומר שהיא בברית שלי ואין לי סיבה לחשוש,בינתיים.

אני וליאו ישנו מחובקים,בגללי הוא נותר בלי חולצה וניסיתי לחלוק איתו את חום גופי בכך שחיבקתי אותו,וגם רציתי לחבק אותו זה גרם לי לתחושה של ביטחון ושהוא שומר עלי ואני עליו.

פניו של המיועד שעמד להרוג אותי הופיעו לי בחלום מספר פעמים ,פחדתי ממנו. קיוויתי שהוא זה שמת היום אבל זה לא קרה ועכשיו הסיכוי שאני אפגוש אותו שוב הרתיע אותי .

עד שהצלחתי להרדם רוזלין העירה אותי בטענה שתורי לשמור עם גיל,חששתי להשאיר אותה לבד לישון עם ליאו בתוך האוהל.

והפעם זה לא היה כי חששתי שתנסה להרוג אותו משהו אחר הדאיג אותי אבל לא יכולתי להגיד לא כי זה לא יהיה פייר אז יצאתי מבלי חשק מהאוהל .

ישבתי ליד גיל בזמן שצייר בחול בדיוק שמענו ירייה אבל החלטנו להתעלם

הזריחה כבר עלתה אבל אור השמש החם עדיין לא התחיל אבל היה דיי אור כדי שאוכל לצאת ולחפש צמחים שנוכל לאכול אותם,הספר של קמרון באמת עזר לי כי זיהיתי מלא,היו המון סוגי צמחים במשחק הזה הצמחייה פה גדולה והמון עצים יש סביב כך שגם אם שעות השמש באות רק מעט קרני אור מסתננים פנימה.

חזרתי ורציתי להכניס את הצמחים לאוהל,וגם שיהיה לי תירוץ להיכנס לתוכו.

נכנסתי לתוכו וראיתי את רוזלין מחובקת עם ליאו כאשר ראשה על חזהו.

אני לא בטוחה אפילו אם הוא שם לב אבל לא יכולתי שלא לרתוח,יצאתי עצבנית מהאוהל והלכתי לכיוון היער,כל חיה שראיתי לפני לא חסתי על חייה אבל החום התחיל להגיע ואני יומיים בלי מים אז חזרתי למחנה וראיתי את ליאו ער וגיל איננו.

"צדת הרבה אה?"

"הייתה לי השראה" אמרתי בקול חנוק ולקחתי את המסננת

"זה לא אמור להיות ככה" המשכתי

"מה לא אמור להיות ככה?"

"אנחנו לא אמורים לריב כל הזמן,אתה הבטחת לי שבאנו לפה יחד מתחת לכוכבים,הבטחת לי שתמיד תיהיה איתי,הבטחת שנעבור את זה יחד"

"מלודי.."

"לא ליאו,אני לא יכולה לעבור עוד יום אחד בו אני רבה איתך! אתה הדבר היחיד שחשוב לי עכשיו ואני לא מתכוונת לאבד גם אותך"

"מלודי את לא הולכת לאבד אותי,אני תמיד אשאר לצידך"

"מבטיח?"

"אני נשבע בכל מה שחשוב לי מלודי,בגלל זה אני פה."

"ואם.."הססתי "ואם אני אבקש ממך שנברח מהברית הזו,שבשלב מסוים או אפילו מחר ננסה להרוג את גיל ורוזלין כי אנחנו צריכים לשרוד" אני יודעת שזה קשה לשמוע את זה ולדבר בכלל על להרוג אנשים אבל היתי חייבת לדעת מה הוא חושב

"למה לך לומר את זה מלודי?,למה שתרצי עכשיו להרוג אותם? או לברוח? מה קרה לך?!"

"אז אתה לא תברח איתי?"

"מלודי.."

"אתה יודע מה? אתה יכול להישאר פה! כי אם אני אחליט לברוח אתה בטח במילא תתנגד ובסופו של דבר אנחנו נצטרך להרוג אחד את השני רק אחד מנצח ליאו ואני זוכרת שהבטחת לי ולכל פנאם שתעשה הכל כדי שהמנצח הזה זו תהיה אני!"

התחלתי ללכת חזרה למחנה

"מלודי!" ליאו אחז בידי ותפס אותי במקום "בטח שאני אברח איתך,ואם אצטרך אפילו אאהרוג את רוז וגיל,אבל בבקשה תישארי איתי "

הסתכלתי עליו פניו מצולקות ושפתיו יבשות הוא כבר לא היה ליאו שהכרתי הוא היה ליאו אחר ,הוא התבגר במשחק הזה , למרות כל הלכלוך על פניו והשריטות הוא עדיין מזכיר לי את קן,מבטיו החודרים וצחוקו השליו מזכירים רגעים נשכחים בהם הדאגה הכי גדולה שלנו הייתה מי ישן אצל מי ועכשיו כל חיי הסתבכו אני צריכה לבחור בין שני החברים הכי טובים שלי,ואני צריכה להילחם על חיי עם אחד מהם . איך מהילדה האופטימית שהייתי זו שחשבה שאביה יעשה הכל כדי לא לאבד אותה נהפכתי לזו שכועסת כל הזמן ומקנא?...

"אתה חושב על אמא שלך לפעמים?" שאלתי אותו שכבר הגענו וישבנו רחוק מרוזלין וגיל.

"בטח כל הזמן,גם רין הקטנה באה לי בחלומות"

"וקן?..קן בא אלייך בחלומות?"

"אין דקה שאני לא חושב עליו מלודי,לא חושב על התגובות שלו או על מה שהוא מרגיש שאני אוחז בידך,בגלל זה זה קשה לי כל כך להסתכל עלייך בלי יכולת לעשות כלום"

"אני חושבת ששכחתי איך אמא שלי נראת" אמרתי מנסה להתעלם ממה שאמר "מה שאני רואה זו רק דמות שכל האיפור מרוח לה על הפנים ,ואבא שלי..אף פעם לא יצא לי באמת לחשוב עליו פה. אבל אני מתגעגעת לימים בהם היינו דגים ביחד ובאמת מקשיבים לאיך עבר לשני היום" אמרתי בתקווה שמשדרים את זה עכשיו ,בתקווה שאבא שלי רואה את זה "הוא בטח היה יודע מזה עושה," הוצאתי את המסננת מהחגורה

"מה אתה חושב שזה עושה?"

"טוב יש בזה חורים קטנים,אז זה לא משהו שאפשר לשים בו מים"

"קודם צריך להשיג מים" אמרתי ואז נזכרתי בכל האגמים הקטנים שסובבים אותנו שרק מים מלוחים יש בהם.

"זהו זה!" אמרתי צעקתי אפילו